כל המאמרים במדור דברים

פרשתנו מזהירה את הדיינים מחולשה בעת שיושבים בדין: "…לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹקים…". החזקוני מסביר שיש כאן מעין הבטחה, שאין לדיין לחשוש מתגובה

בימי בין המצרים, ובמיוחד בשנה זו, נעים אנחנו בין נבואות החורבן לנבואות הנחמה והגאולה. בהפטרת השבוע שעבר קראנו על צניעותו של ירמיהו, שסבר כי הנבואה

סיירנו עם תלמידי הישיבה בקיבוץ בארי. עברנו בין בתים חרבים של חברי הקיבוץ שנרצחו ונחטפו, ושמענו סיפורי בלהות על המחדל בשמחת תורה. לצד הבתים השרופים,

פרשת 'דברים' מתחילה את נקודת הסיום בשליחותו של משה. אם נחזור אחורה לנקודת הפתיחה, הוא העלה טענות שונות מדוע אינו ראוי לתפקיד. אחת הטענות הייתה

  לצד קריאות ה"אֵיכָה" של מגילת הקינות הנקראת בתשעה באב, מופיעות בתנ"ך עוד שתי קריאות שקולן מהדהד מסוף העולם ועד סופו. האחת, היא קריאתו-זעקתו של

לא תאמינו, אבל כבר יש הורים שמתחילים לספור את הימים לאחור ושואלים את עצמם מתי יגיע אחד בספטמבר. מעבר לטרלול שנוטף מכל פינה במרחב האישי והציבורי שלנו,

בפרשת 'דברים' מתאר משה שני סוגי תגובות לדיווח של המרגלים: תגובת המאפילים ותגובת המעפילים. המאפילים שמעו את דברי 12 השליחים על "עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת, בַּשָּׁמָיִם",

יהודי אתיופיה לא חיו את תודעת החורבן. הם חיו בתודעה עמוקה של גאולה ושל חלום, כיסופים ותשוקה לירושלים. הם חשבו שירושלים כולה עשויה מזהב, שמהברזים

בפרשת דברים מתוארים יחסי עמ"י והקב"ה לאורך שנות המדבר. גם בשמות יד יט ניתן למצוא ביטוי ליחסים אלו: "וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱ-לֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל