בשבוע שעבר סיימנו עם השאלה כיצד עניין זוטר ולכאורה לא הלכתי, כמו שאלת איסור נגיעה, הופך לשאלה שמקבלת מעמד של ״ייהרג ואל יעבור״. לחיצת יד
בשבוע שעבר עסקנו בסוגיית "איסור נגיעה״, ואמרתי שאינני שומר נגיעה אלא נגיעה שומר. לא שיערתי עד כמה הנושא הזה מעסיק רבים, מזוויות שונות ולעיתים אף
השבוע הוזמנתי לשירות מילואים. במהלכו פגשתי חיילים וחיילות שלא ראיתי זמן רב. המפגש היה מרגש: שמחנו זה בזה. מתוך המפגש עלתה שאלה ישירה: האם אני
בקרב הקהילה היהודית־האתיופית שוררת עמדה רחבה וברורה: מחבלי חמאס, אשר הוכח כי נטלו חלק בפשעים חמורים פסיעה מכוונת אל יישובים אזרחיים, אונס, רצח ילדים, נשים
זוג צעיר, רגע לפני חתונתו, פנה אליי בבקשה לא שגרתית: שלא לשבור כוס תחת החופה. הסיבה שהציגו הייתה פשוטה וכנה. הם ביקשו לעסוק ביום חתונתם
עם הזמן אני מקבל יותר ויותר פניות מבני הדור השני, שגדלו בארץ ומתמודדים עם שאלות מורכבות בניסיון לשלב בין שני עולמות: מסורת ההורים מחד גיסא,
נשאל אחד הרבנים האם יש בעיה בכך שהכלה תשבור את הכוס תחת החופה. תשובתו נשענה על שני נימוקים: ראשית, אין משנים מנהגים שהתקבלו מדורי דורות;
חג החנוכה הוא חג בתר מקראי, ובשל כך יהודי אתיופיה לא הכירו אותו. רק בשנים האחרונות, הובאה מסורת החג אל כפרי אתיופיה. לפיכך, יש להבחין
"בנופים האלה, באזורים הללו, חיו יהודי אתיופיה. בימים היפהפיים ההם, בסוף המאה ה־19, סבלו יהודי אתיופיה מרדיפות קשות מצד שכניהם. הם עמדו בפני אולטימטום אכזרי:
בעת שליוויתי תיירים באתיופיה, הבנתי שיש מהם העוברים לא רק מסע גיאוגרפי, אלא גם מסע רוחני־אישי ויציאה מסוימת מ"בית הכלא התודעתי", כפי שד"ר חיים פרי
