בשבוע שעבר נוכחנו לדעת שליהודי אתיופיה יש כ-68 ספרי קודש. כולם מכונסים בספר מצחף ק'דוס መጽሐፍ ቅዱስ (ספר קדוש), שהוא הקנון של כתבי הקודש שלה,
"אני קורא בהנאה את פינתך השבועית בשבועון שבתון. העדה האתיופית על מנהגיה ומורשתה מרתקת אותי. עדה אשר שמרה על מסורת עתיקת יומין תוך התמודדות למול
למרות שחלפו עשרות שנים, זוכר אני עד היום בבהירות את הרגע שבו הגיעו לכפר שלנו באתיופיה שני יהודים מארץ ישראל. הם נראו כיצורים מעולם אחר,
יהודי אתיופיה לא חיו את תודעת החורבן. הם חיו בתודעה עמוקה של גאולה ושל חלום, כיסופים ותשוקה לירושלים. הם חשבו שירושלים כולה עשויה מזהב, שמהברזים
מפעם לפעם אני שומע מרבנים גדולים התבטאויות חריפות, מלאות שנאה נגד כל מיני קבוצות, אבל בעיקר נגד בני אדם. אפשר לשמוע למשל משפטים כמו "הרפורמים
תוך כדי שיחה עם הדוד שלי החכם דניאל מנגשה ז"ל, הוא אמר לי פעם: "אתה חושב שיש דמוקרטיה בישראל?", ופירט: "בישראל יש דמוקרטיה רק בבית
מפעם לפעם אני מחזיק בספרו של ד"ר יוסף גורי "ווען לאכט אייד" (מתי יהודי צוחק) ואני נהנה מהאוסף המדהים והמתורגם של ביטויים, ניבים, דימויים, מטבעות
לפני מספר שנים שמעתי הרצאה מפי פסיכולוג שעסקה בקשר שבין הוצאת זרע לבטלה לחזרה בשאלה אצל בני ישיבות תיכוניות. הוא טען שבני הישיבות עוברים בעניין
לפני כשנה שוחחתי עם בחור ישיבה חרדי ממוצא אתיופי. הוא אמר לי: "אנו, החרדים האתיופים, נמצאים בין הפטיש לסדן. החרדים האשכנזים לא מקבלים אותנו כי
בעקבות שני מאמריי האחרונים "פדיון הבן במנהגי יהודי אתיופיה ו"למה באתיופיה חגגו את חג השבועות בי"ב בסיוון?", קיבלתי מספר תגובות. להלן אחת מהן: "כתבת
