כל המאמרים במדור ככה נהגו היהודים באתיופיה

בטור הקודם עסקתי במקרה של אישה דתייה אלמנה שבעלה נרצח ב-7 באוקטובר, ולהפתעתה גילתה שהיא ברשות גיסה. היא כתבה: "אם ארצה להתחתן ולהקים משפחה חדשה,

"היו בעיתונות של פעם הרבה בעיות. היום הבעיה היא שאין עיתונות. כמות השקרים המתפרסמים במדיה לסוגיה בפלטפורמות וערוצי הטלגרם היא אינסופית. כל ניסיון לייבש את

לפני שבועיים התקיים מפגש בין חברי הקהילה האתיופית בקריית גת לבין משפחות החטופים ושורדות שבי בעזה, וחברי קיבוץ ניר עוז הגולים בקריית גת. ערב זה

לפעמים נראה כאילו אנו מידרדרים מאסון לאסון, ממחדל למחדל, מדחי אל דחי. יש תחושה שאנו עומדים לקראת אסון גדול יותר. בכל זאת, אין אנו עוצרים

"אני עסוק בענייני נידה וזבה בכלל, ובמנהגי יהדות אתיופיה בפרט. מעיון בספרך החשוב ׳מסיני לאתיופיה׳ עולה כי ביהדות אתיופיה נהגו להמתין שבעה ימים מתחילת הווסת

רבים תמהים כיצד פרשה בתורה נקראת על שם רשע כמו "בלק". האם היינו קוראים פרשה על שם סינוואר, או צוררים אחרי בהיסטוריה האנושית והיהודית? אבל

להלן תגובה שקיבלתי בעקבות המאמר "הלכות שחיטה וכשרות הבשר: חלק א": "כותב הרב שלום: 'בבסיס התפיסה התיאולוגית המקראית האתיופית עומד אמון הדדי המבוסס על 'אלו

"בישראל הקסים אוכלים בשר שנשחט רק על ידי קס אחר. אסור להם לאכול משחיטה של הרבנות. הסיבה לכך היא שבאתיופיה' חוץ מהקסים היו רשאים לשחוט

אחד הנושאים המעסיקים ביותר היום את הקהילה היהודית האתיופית בישראל היא טיב כשרות הבשר: מי שחט, האם שחיטה של קס כשרה, האם הם עושים ניקור

מספרים על מרוקאי ששאלו אותו "איפה הטרוריסט בן לאדן"? הוא השיב: "אני לא יודע, או סאמה או סאמה" (או שמה או שמה). בדיחה זאת מכניסה