הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)שאלת גבולות האחריות היא שאלה כבדת משקל הן ברמה התיאולוגית והן ברמה האנתרופולוגית-סוציולוגית. איפה ומתי אנו משחררים ומאפשרים לאירועים להוביל אותנו, ואיפה ומתי אנו לא מוותרים ולא מאפשרים לאירועים להוביל אותנו. כהרגלנו, ננסה לענות על השאלה מתוך עולמה של היהדות הדתית של ביתא ישראל.
כמו רבים מחבריי ומחברותיי יוצאי אתיופיה, גדלתי בבית של נשים חכמות ואנשים חכמים, ובהם גם אנשי ספר בעלי ידע רחב, תורני והיסטורי. אני זוכר את היכולת של כולם להעביר מסר באמצעות מדרשים וסיפורים. מי ששומע את המשל/המדרש אינו שואל אם אכן כך אירע, אלא עד כמה הסיפור תואם את החיים. רוב המשלים מתייחסים לענייני יומיום פשוטים. החכם יודע, באמצעות הרחבת הדמויות כדי ללמד אמת כלשהי. הרוב הם סיפורי לקח ומוסר, שייעודם לחנך, ללמד ולהורות חיים ומוסר. כלומר, באמצעות סיפורים ופתגמים, בחוכמה, בעדינות ובסבלנות רבה, המספרים הצליחו להוציא את השומעים למסע מעצמם אל עולם אחר. באמצעות הסיפור הם הצליחו ליצור תשתית משותפת, רגשית, רעיונית וערכית.
הנה מדרש יהודי אתיופי. "מעשה בבעל מקנה ששכר רועה לעדרו ושילחו בתום תקופת שכירותו מבלי לשלם לו שכרו. לאחר זמן יוצא בעל המקנה לדרך, לרגל עסקיו. בשעה החמה הוא רואה שקמה בצד הדרך וסר אליה לנוח בצילה. כשהוא קם להמשיך דרכו, שוכח הוא את צרור הכסף מתחת האילן. אך הלך בעל המקנה, והנה עובר במקום הרועה שיצא ממנו בזמנו בידיים ריקות. הרועה רואה צרור כסף ללא בעלים תחת העץ, זוכה בו מן ההפקר והולך לעבודתו אצל בעל בית החדש, שעל עדרו הוא שומר. אחרי כן, עבר באותה הדרך עני ובראותו את השקמה, השתטח לנוח בצילה. בינתיים הרגיש בעל הצרור באבידתו, נזכר שהניח את הכסף על ידו כשנח תחת העץ, וחזר למקום. הוא שאל את העני, אם מצא צרור כסף, וכשענה העני בשלילה, הוא האשים אותו בגניבה, דרש בתוקף את כספו ולבסוף הרג את העני.
"על ענפי השקמה היה תלוי נזיר, שנהג להתייסר בדרך זו. ראה את הכל והשתאה. כאשר הסתלק הרוצח, צעק הנזיר אל הא-לוהים ואמר: 'ריבונו של עולם, למה עשית זאת? את כספו של האיש ההוא לקח מישהו אחר והאביון לא בא אלא לנוח בצל השקמה. למה זה נהרג?' ענהו א-לוהים ואמר: 'אל תדון, כי אינך יודע את הכל. ואילו לפניי – הכל גלוי וידוע. רועה העדר שלקח את הכסף בצדק לקחו, כי האיש ששכח את צרור הכסף תחת העץ העביד אותו זמן רב ושילחו לבסוף מבלי לשלם לו שכרו. אני ראיתי את העוול שנעשה לו, ושמעתי את זעקתו. מה שאדוניו לא נתן לו מרצונו הטוב קיבל עתה מידי שלא ברצון אדוניו. […] אשר לאביון שנהרג, דע לך כי בצדק נהרג. בשעה שהורגו היה עדיין בבטן אמו, רצח אבי האביון את אביו ועתה דרשתיו מיד בן הרוצח את הדם ששפך אביו'" (וורמברנד תשכ"ו).
מה בא מדרש אתיופי זה לחנך אותנו? מסר חד-משמעי: רק אלוקים יודע את הנסתרות. השאלה מתי אנו מתעקשים ומתי אנו מוותרים קשורה באופן ישיר לשאלת האגו. עד כמה אני חושב שאני יודע על התנהלות העולם שמסביב. מדרש זה בא להעביר את המסר שבעצם אין אנו יודעים כלום על התנהלות העולם, ולכן נכון לאמץ את האמונה האבסולוטית בקב"ה ולהבין ששלטון הקב"ה בעולם מתבטא בכך שהוא מארגן את המאורעות האנושיים לפי שיקולים עליונים מתוך ראייה קוהרנטית ושלמה. מנקודת המבט של התרבות האתיופית המסר ברור: ראייתו של האדם מוגבלת, ולפיכך עליו להיכנע בפני כל סמכות. מתוך הכניעה האדם זוכה לקרבת הא-ל.
על רקע זה אפשר להבין את הנזיר – הוא מייצג את האדם המאמין שהא-ל, שופט כל הארץ, שולט בו. המאורעות בסיפור נראו לנזיר כאי-צדק מוחלט, ולפיכך הוא מבקש מא-לוהים צדק. בתוך הסבך הא-ל מתגלה אל הנזיר. מטרת הסיפור ברורה – כדברי אחד החוקרים וורמברנד: "אסור לאדם להרהר אחרי מעשים של א-לוהים. עליו לזכור תמיד כי ידיעותיו הנן חלקיות ומקוטעות וכי דין אמת ייתכן רק מתוך ראייה מקיפה השמורה לא-ל".
מסר זה מחנך את האדם המאמין לצניעות ולמידה של ותרנות. הוויתור במחשבה ראשונית מתפרש כחולשה וכוויתור, אבל במחשבה לעומק תודעת הוויתור היא גבורה וחוזק גדול. מכאן נובעת גם הבושה האתיופית. הבושה איננה מאיזה חטא או דימוי עצמי נמוך אלא עניין חינוכי, אידיאלי, עבודת הקב"ה, חוזקה ולא חולשה. מתוך התנהלותו של יעקב בפרשיות השבוע אנו לומדים שהוא ידע היטב את סוד הבושה, את גבולות התודעה האנושית. מתי לשחרר ולוותר ומתי להתעקש ולהילחם, מתי לצאת למלחמה ומתי לקרוא לשלום. בימים ההם בזמן הזה. שנדע כיחידים וכאומה להבחין בין שני סוגי ההתנהלויות בחיים.
