בפרוס ימי הגבורה, הזכרון והעצמאות, ראוי לבחון את יסודות המשנה התורנית והלאומית שלנו. החידוש הגדול, שרגילים ליחסו לרבנים אלקלעי וקלישר, על אודות גאולת ישראל בדרך
סרן אברהם חיים גנץ ז"ל שימש כמפקד פלוגת טנקים ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. באותו היום הוא עבר לפני התיבה כשליח ציבור בבית הכנסת "בני
על מה עשה ה' ככה לארץ הזו? מה חרי האף הגדול הזה? בשביל יהודי מאמין, הייתה השואה ונשארה "חור שחור" גדול. מאורע גדול ונורא,
מעשה בבחור ישיבה שבא לפני הרב יהודה עמיטל ע"ה, ראש ישיבת "הר עציון", ופניו מכורכמות. "שאלה קשה יש לשאול. קשה מאד. עמדתי בתפילת 'שמונה עשרה'
האם אנו צריכים להמשיך לחוג את חגנו הלאומי הראשון באותה הדרך שבה חגגנו בכל שנות הגלות? האם עצמאותנו אינה מחייבת שינויים לפחות ברכיבים הלאומיים של
"משנכנס ניסן, לבי מתחיל רועד. האם פּוגרום חדש? האם איזה נער חדש ייעלם פתאום? האם עלילה חדשה? האם באיזה מרתף או באיזה תנור של יהודי
שבעים שנה בפרספקטיבה היסטורית זה פרק זמן קצר שמצד אחד נבלע בתוך מאות ואלפי שנות היסטוריה, ומצד שני גם בפרק זמן קצר שכזה יכולים להתקבץ
"יש במה להתגאות", הסיסמה שנבחרה לשנת השבעים למדינת ישראל היא אולי סיסמה קליטה, אבל מאד לא צנועה ומאד לא יהודית. בעולמה של יהדות, גאווה היא
לעתים מרגיש לי, כי מי שגדל בעולם מלא משמעות ותכלית ומטרה נורא ברורה, עלול להפסיד לפעמים את החיים עצמם. אלו הפשוטים, המתרחשים כאן ועכשיו. לעתים
אחת ממילות המפתח באמצעותן ניתן להבין לא רק את חג הפסח, אלא את ההיסטוריה היהודית כולה, ואת ההתנהלות החינוכית המשפחתית והלאומית בכלל, היא המילה –
