"אמרו: אותה שעה היו פצצות מתפוצצות בראשי גגות. בחצרות ובבתים שבירושלים, ולא נשמע קול הפצצות מקול העם העונים אמן, שהיה מהלך ומחרחר מהלך ומתגבר. בו
בין שתי צפירות אנו נעים בשבוע הזה. צפירת יום הזיכרון לשואה ולגבורה וצפירת יום הזיכרון לחללי צה"ל, כוחות הביטחון ופעולות הטרור. בין שני ימי עצמאות
אין עוד עם בעולם שסומך את יום הזיכרון הלאומי ללוחמי תקומתו לחגיגות יום העצמאות שלו, על ייסוד ריבונותו המדינתית בארצו. במחשבה ראשונית ניתן להבין מדוע
נוסחי תפילה שונים נהוגים בעדות ישראל להזכרת נשמות הנפטרים. הנוסח המפורסם ביותר הוא בתפילת "א-ל מלא רחמים", שנאמרת בבית העלמין, ונאמרת גם בטקסי הזיכרון וההתייחדות
באחד ממאמריי כתבתי כי יש להיזהר מלהפוך את חג הסיגד ל"חג האינג'רה" בלבד, כלומר לרוקן אותו ממשמעותו העמוקה ולהעמידו על ממד פולקלוריסטי חיצוני בלבד. חשש
אנו נמצאים כבר שנתיים וחצי במערכה עצימה וקשה. בתקופה האחרונה המלחמה הולכת ומתגברת והיא כבר בין מדינות ומעצמות. המערכה גדולה ויוצאת דופן ומעלה מחשבות
אנחנו משתמשים במושג "בית" במובנים רחבים. "להגן על הבית" פירושו גם להגן על המדינה, "בית" הוא גם משפחה, במובן הפיזי והרגשי. כשאנחנו "הולכים הביתה" כוונתנו
זה אירע בשירות המילואים הראשון שלי. הייתי כבן 22, סוף שיעור ד' בישיבה. היה זה מיד לאחר ההתנתקות ואותנו לקחו לאייש מוצב בעוטף עזה. המחלוקת
בשבת זו, בעיצומם של עשרת ימי הזיכרון וההודאה, נקרא בהפטרה את הפרק האחרון בנבואת ישעיה: "כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה
יובל שגב אני כותב את הדברים האלה, ואני באמת לא יודע מה יהיה כשהעלון הזה ירד לדפוס. כשאתם תקראו אותו סביב שולחן שבת -האם נהיה
