כל המאמרים במדור זווית אישית

יש מילה אחת שלעניות דעתי מבטאת את דעת כמעט כל אשר נשמה ערכית, יהודית, ישראלית וציונית פשוטה באפו, בלי שום קשר להשקפתו הפוליטית או הדתית

כאזרח מן הישוב, אתה רוצה לחשוב ולהאמין שאתה נמצא בידיים בטוחות. אתה רוצה להאמין כי בחדרי החדרים, ברגעים של הכרעות אמת גורליות- בין אם זה

עוצמת גלי האהבה, החום, האבל והפירגון שהתפרצו ועלו מכל עבר ומכל רחבי ישראל ושדרות הציבור עם היוודע דבר פטירתו של אורי אורבך ז"ל עוררה הערכה

אחת התכונות המאוסות עליי ביותר היא הזלזול. זלזול באדם, בכבודו, באישיותו, בכישרונותיו, באינטליגנציה שלו, בפועלו, ובכלל במה שהוא. מכיוון שהנחת היסוד היא שכל אדם נברא

התקשורתית האולטימטיבית שהייתה פותחת כל הרצאת מבוא בקורס תקשורת המונים אמרה כך: התקיימה תחרות ריצה בין רץ אמריקני לרץ רוסי, והאמריקני ניצח. למחרת כותרת העיתון

53 חיילים וחיילות יזכו לקבל צל"ש על מעשי גבורתם במבצע צוק איתן. גאווה למדינה. גאווה לצה"ל. גאווה למשפחות. קראתי את הנימוקים למתן הצל"ש לחלק מהחיילים-

היה השבוע עצוב ומרתק בו זמנית, לשמוע שני ראיונות עם שני רבנים מפריז המכהנים כרבני קהילות, לאחר מתקפות הטרור שם. שניהם נשאלו על המצב בקרב

מהרי נא והניחי על ליבי תחבושת בטרם תשכיביני לישון וספרי לי על הילד שהייתי איך שמחתי על הגשם הראשון. [אהוד בנאי] השורות הללו נכתבות בשעות

פעם אחר פעם, ובמיוחד סביב הפרשיות העוסקות במשכן, מופיע הביטוי הייחודי 'חָכְמַת לֵב': "וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב", "וַיַּעֲשׂוּ כָל חֲכַם לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה", "וְכָל אִשָּׁה

מבחינה ריאלית- נראה שלא יכול להיות גרוע יותר. הגזירה נגזרה, והרצים כבר יצאו דחופים בדבר המלך. המצב החברתי והרוחני הפנימי, כמו גם מערכת היחסים הבין