כל המאמרים במדור זווית אישית

כבר לפני 4000 שנה הציבה התורה מוסר יהודי ורף חברתי גבוה "בַּחוּץ תַּעֲמֹד" – שתי מילים שהן עולם ומלואו. שתי מילים המספרות את הסיפור כולו,

אחת הסכנות האסטרטגיות הקשות והחמורות ביותר המאיימות על קיומה לא רק של החברה, אלא גם על קיומו של כל אדם, היא סכנת הַשֹּׁחַד. לאורך כל

זו השאיפה אליה צריך לשאוף ולהתפלל- לזכות ל'מַתַּת אֱלוקים', לעבודה שלא הולכים אליה רק בגלל שחייבים, ורק כדי להתפרנס לכל דור יוצאי המדבר הנמצאים בעבר

ישנו פתגם עממי האומר – 'אל תחפש את הדרך אל האושר, אלא תהנה מהאושר שבדרך'. מרבית בני האדם על פני כדור הארץ מחפשים את הדרך

ידעה התורה את נפש האדם, תאוותיו וחולשותיו מאז ועד עתה המשפט החותם את עשרת הדיברות אותן נקרא השבת פרשת 'ואתחנן', פוגע בבטן הרכה של החברה

כאשר אדם או עם נמצאים במצב נפשי של נרגנות, המציאות כולה מתעוותת בעיניהם עם ומנהיגיו נבחנים בתקופות משבר ובימי מצוקה. אחת מהתקופות הללו הייתה במדבר,

'מסע הכומתה', או אם תרצו- 'הגיבושון' של העם היהודי הצעיר שנוצר רק לפני עשרות שנים, מגיע אל סיומו לאחר ארבעים שנה במדבר. בתקופה הזו עבר

תקרית חברתית וערכית חמורה מתרחשת ממש לפני הכניסה לארץ ישראל. בעוד כל השבטים נערכים פיזית ונפשית לכניסה לארץ, שתכלול ככל הנראה מלחמה, ואחריה תהליך ארוך

המילה המתארת בתנ"ך את האויבים היא מילה מיוחדת ורבת משמעות- 'צֹרְרִים'. כך גם הפעולה הנדרשת לעשות מולם- 'צָרוֹר'. בפרשת השבוע, ערב הכניסה לארץ ולקראת הסכנות

אחת השיטות הידועות של מנהיגים, בעיקר דיקטטורים, להסיט את תשומת לב העם שלהם מהבעיות האמיתיות, היא לייצר או לחפש איזה גורם אחר כל שהוא- עם