כל המאמרים במדור הלכה מסביב לשולחן

אינני יודע מדוע, אבל נוצר הרושם שבחברות מאמינות ודתיות אין מספיק הקפדה על ענייני ממון. סיפורים רבים ישנם על גופים דתיים שמלינים את שכר עובדיהם.

ברשימה הקודמת התחלנו לדון במשמעותו של הדיבר 'לא תנאף' בחברה הגאולית שאותה התורה מבקשת לכונן באמצעות עשרת הדברות. קראנו את הדיבר הזה כהמשכו של הדיבר

כשאנו קוראים את החלק השני של עשרת הדברות, זה המתמקד ביחסים שבין אדם לחברו, אנו מסוגלים ברוב הפעמים להבין את פשר האיסורים. ברובם ככולם יש

לא תרצח. זה נראה כל כך הגיוני, ברור ומתבקש, עד שאנו עשויים לשאול – מדוע צריך בכלל לצוות על כך בעשרת הדברות? וכי היינו זקוקים

עשרת הדברות הם מופע כולל של אמונה ומוסר חברתי. יש צורך בקיומם של כולם כדי להשלים את קומתו של האדם על פי הדעה המקובלת, חמישה

מצוות כיבוד הורים חריגה בנוף של עשרת הדברות. היא לא רק המצווה היחידה המנוסחת כולה כחיוב 'עשה', ולא רק המצווה היחידה המציינת שכר לקיומה, אלא

מאלף לראות את הניגוד שקיים בין מעמדה של מצוות כיבוד הורים המקראית ובין מעמדה בספרות ההלכתית המאוחרת. במקרא, מצוות כיבוד הורים זכתה להיכלל בעשרת הדברות,

  שמירת שבת הפכה בספרות ההלכה ובתודעה הדתית הציבורית לאחד הסממנים המרכזיים של הזהות היהודית. עונש חילולה הוא מהחמורים בתורה והיחס למחלליה איננו מתפשר. אבל,

לשאת את שם ה' בדברי שווא מביא לזילות שם השם. לפופוליזם שלו מקובל בהלכה לזהות את הדיבר "לא תישא את שם ה' א-לוהיך לשווא" עם

איסור עבודה זרה נראה בעיניים מודרניות כארכיאולוגיה היסטורית. בעולם המערבי כבר לא נהוגה עבודת אלילים. פסלים ותמונות נעשים לצורך נוי ואין מי שחושב לעבוד אותם.