הקורבן של היולדת

קורבן היולדת מפורט בתחילת פרשת תזריע (ויקרא י"ב, א'-ז'). פשוטו של מקרא אינו מגלה כל עניין רפואי, ואין בפרשה הנדונה עתה, כל היבט רפואי הפרשה עוסקת באשה שילדה, ונטמאה בשל כך, בעוד הקורבן מאפשר לה שיבה אל הקודש. ביום הארבעים ואחד ללידת בן, או שמונים ואחד ללידת בת, על היולדת להביא קורבן לבית המקדש, כבש לעולה, ועוף לחטאת. אם היולדת ענייה, ואינה יכולה להביא כבש לעולה – היא יכולה להסתפק בעוף לעולה ועוף לחטאת. עד הבאת הקורבנות היא מנועה מלהיכנס לבית המקדש ומלאכול מבשר קורבנות. על קרבן החטאת שמביאה היולדת ישנה שאלה מפורסמת. וכי מה חטאה היולדת שעליה להביא קורבן הבא בדרך כלל על חטא? לשאלה זו הוצעו תשובות שונות. בתלמוד מובא ששאלה זו נשאל ר' שמעון בר יוחאי, "מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להן, בשעה שכורעת לילד, קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרב" דהיינו, בשעת הלידה נשבעת האישה "לא אלד עוד"! על כך מכפרת בהבאת הקורבן . רבינו בחיי טוען שהחטאת באה על החטא הקדמון – חטא אדם הראשון, שהרי שם היא נענשה בעצב תלדי בנים, "…ועל כן יצריכנה הכתוב קרבן לכפר על החטא הקדמוני…" (ויקרא י"ב ז').

ההרדמה האפידורלית נמצאת בשימוש כבר כמאה שנה, ולמיילדות היא נכנסה לפני עשרות שנים.     מטרת הזריקה לשתק את העצבים התחושתיים בחוט השידרה ולא את העצבים המוטוריים, על-מנת לשתק את הכאב של האשה – ומאידך לאפשר את המשך פעילות השרירים. 

בולטת בפרשה היעדרות האב מן הדיון בדינים הללו, והאם תופסת את מרכז הדיון. מדוע הוזכרה רק האישה ולא נאמר 'איש כי יזריע וילדה אשתו זכר'? לאן נעלם האיש בפרשיה הזו? שאלה זו מתחזקת לאור העובדה שלמעשה האישה כלל לא מצווה על פריה ורביה, מצוה זו מוטלת על הזכר ולא על הנקבה. אלא שלאחר החטא שנגזר עליה "בעצב תלדי בנים", עד כדי שבשעה שכורעת לילד קופצת אשהה ונשבעת שלא תלד. תהליך ההיריון והלידה הוא תהליך שיש בו סכנה, התורה לא ציוותה את האישה במצווה שעלולה להביא אותה לידי סכנה "דרכיה דרכי נועם". על כל פנים נטע הבורא בליבה של האישה תשוקה מופלאה להמשכה וקיומה של האנושות בכללה והאומה הישראלית בפרטו על אף הסכנה שבדבר.

  הלידה ביהדות קשורה גם בתהליכים לאומיים בזמן הגלות נמשלים ישראל לעובר ברחם אימו, "בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ וְהִמְלִיטָה זָכָר, מִי שָׁמַע כָּזֹאת מִי רָאָה כָּאֵלֶּה הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת כִּי חָלָה גַּם יָלְדָה צִיּוֹן אֶת בָּנֶיהָ (ישעיהו ס'ו, ו'ח'). אפילו את קצובת הזמנים דימו להיריון, "אמר רב אין בן דוד בא, עד שתתפשט מלכות הרשעה על ישראל תשעה חדשים" (סנהדרין צ"ח ע"ב). אם כן כיצד מנבא ישעיהו שהישועה תבוא ללא כאב וללא משברים וצירים, שהם חלק בלתי נפרד מתהליך הלידה? אפשר ליישב תלוי במדרגת העם, "זכו", ו"אחישנה". אפשר שכוונת הנביא הייתה שתהליכים יתרחשו מהר מכפי שניתן היה להעלות על הדעת, אם היינו מספרים בשואה כי בעוד 73 שנה תהיה פה מדינה עצמאית, אמנם מפולגת, עם מפלגות של דתיים וחילונים ימין ושמאל, איש היה יכול לחלום על התרחשות מעין זו באותם ימי הזעם, מי לא היה מבקש להיות באותם ימים בהם אנו חיים.     

 בראיית היהדות צער הלידה אינו קללה שאי-אפשר להיפטר ממנה, קל-וחומר שאין איסור להיפטר ממנו. אין על-פי ההלכה והמסורת היהודית שום ענין לרצות בכאב, גם לא בכאב הלידה. ההתחשבות בכאב הלידה היא כה גדולה, עד שלמרות החשיבות שבמצוות פרו ורבו, ולמרות האיסור הגדול שיש על-פי ההלכה במניעת הריון [כמובן כשאין סכנה] – התירו כבר לפני דורות רבים חלק מהפוסקים לאשה המצטערת יתר-על-המידה בלידותיה 'לשתות כוס של עקרין', כדי להימנע מהריונות שיביאו בעקבותיהם את כאב הלידה 'וכעובדא דיהודית דביתהו דרבי חנינא', סוף הבא על יבמתו (עיין תוספות במסכת כתובות פג ע"ב ד"ה מיתה שכיחה). זריקת אפידורל מותרת אף בשבת, לאור הקביעה ההלכתית שעושים לחולה כל שרגילים לעשות לו בחול, וניתן להקל כך באיסורי דרבנן (או"ח סי' שכ"ח סעי' ד'). הפוסקים התירו לאישה המפחדת מתהליך הלידה, ולכן רוצה שבעלה יימצא אצלה בעת הלידה  – שמותר לו להיות אתה בחדר הלידה, ונראה שמחויב להיות שם מפני פיקוח נפש, שחכמינו ז"ל העמידו פחדה של יולדת כסכנת נפשות, ואפילו שבת מחללים למנוע פחדה, (שבת קכ"ח ב'). מקובל אצל חכמים שיולדת אין דעתה מתיישבת כששרויה בחושך, גם יולדת עיוורת שאינה רואה דעתה מתיישבת כשעושים רצונה, כשיודעת שחברותיה תדלקנה הנר ותראינה את צרכיה. הרי לפנינו הלכה, שגם כאשר אין כל צורך אובייקטיבי בהדלקת נר בשבת, הצורך הנפשי העלול לגרום לפגיעה בבריאותה הגופנית מהווה גורם הלכתי המתיר חילול שבת, ובלבד שהבקשה שבעלה יהיה נוכח בעת הלידה תהיה מפני יישוב דעת (הרב הרצל יהודה הנקין, אסיא, ב')

(תזריע מצורע תשפ"א)