התרגלתם כבר לחיים שבצידם הקורונה?

לרגל או להתרגל?

כמה הגיגים לפרשת השבוע: "שלח לך".

(מתוך ספרי: פרשת דרכים"- עמ' 245).

"שינוי אינו מתחולל ללא גרימת אי נוחיות,

אפילו אם השינוי הוא מרע לטוב" (ריצ'רד הוקר).

איך קורה שמשלחת של מנהיגים כושלת במשימתה לסלול את הכניסה לארץ וגורמת להסתבכות של ארבעים שנה במדבר?

ואנחנו לא מדברים על אנשים פשוטים, אלא על גדולי הדור, ה"שפיצים" שבחבורה, כמו שמשתמע מהכתוב: "כולם אנשים-ראשי בני ישראל המה".

איך נופלים אותם מנהיגים חשובים בחטא של חוסר אמונה ביכולתו של הקב"ה לסייע להם לנצח את אותם נפילים אשר ישבו בארץ?

האם הם הספיקו לשכוח את האותות והמופתים שנעשו במצרים, את הנצחון על פרעה ואת כל הניסים שהתרחשו בדרך לארץ ישראל?

הם נשלחו כתיירים (לתור את הארץ ואולי לצלם פה ושם… לראות את יופייה ולתעד…) אבל הפכו להיות מרגלים. הם הפכו להיות גם יועצים, בכך שמסרו לא רק את הצד העובדתי על הארץ, אלא הוסיפו גם הערכה שלילית.

הם בחרו לרגל, במקום להתרגל.

וכמה הגיגים עכשוויים לימים הללו, הימים של (בתקווה) אחרי הקורונה:

האם אנחנו מסכימים להתרגל?

האם אנחנו מבינים את הצורך שלנו לשנות לפחות חלק מהחיים שהיו לנו עד כה?

האם אנחנו מוכנים לשלם את המחיר כדי לזכות בעולם טוב יותר, צלול יותר, בריא ונכון לנו יותר?

האם אנו מוכנים להתבונן במשקפיים אחרות על מצבים בחיינו?

אני משאירה את השאלה לדיון.

כמה מילים על הפחד משינוי.

נבחן את אמונותינו:

-האם יש תחום בחיי שבו אני מעדיפ/ה להיות בטוח/ה מאשר להצטער?

-מה אני מרוויח/ה מכך שאני נשאר/ת באותו מקום?

-מה ארוויח אם אצא מהמקום הזה אל כיוון טוב יותר?

-אלו פחדים עלי לחצות כדי להגיע אל "הארץ המובטחת" שלי?

לא לפחד משינויים!

כדאי לצאת ממקומות/ מצבים/ אנשים שכבר אינם משרתים את תועלתנו הגבוהה ואת צמיחתנו.

(שלח לך תשפ"א)