חכם שסרח

פרק א' משנה י"א

"אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר, חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם, שֶׁמָּא תָחוֹבוּ חוֹבַת גָּלוּת וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים, וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל" (אבות א', י"א).

מה פתאום גלוּת?

"גלוּת", על פי הלקסיקון היהודי, משמעה – גירוש, אובדן מימוש הזכות הטבעית על המולדת. ארבע גלויות עבר עמנו: מצרים, אשור, בבל ורומי, ואלו הותירו בנו חכמת הישרדות, חרדת נטישה, תורה קדושה וגעגועים.

"חוֹבַת גָּלוּת" – מן המפורסמות, שהגלות באה כעונש או כתוצאה של פגיעה בברית עם הבורא.  לתפישת אבטליון, גלות תתכן גם ברמת הפרט והקהילה: חכם שדבריו מביאים לכפירה, סופו שיעקר מכס השפעתו אל מקום רע ועכוּר (פיסית או נפשית – אולי ילקה בדיכאון?) ותלמידיו ששתו בצמא את דברי התרעלה, ישלמו על כך בחיים המשולים למוות או במוות, כפשוטו.

לא בכדִי נבחר צירוף המילים "מַיִם הָרָעִים", בהדהדו את הצירוף "מים חיים" – המיוחס לתורת ה', ולהבדיל, את המים המרים אותם שותה האישה הסוטה.

דברי אבטליון משקפים היכרות עם תופעת ה"אלילות": הערצת גיבורי תרבות ובכלל זה חכמים, המביאה את עדת המאמינים להליכה עיוורת אחריהם, תוך אובדן כושר השיפוט, באשר לדבריהם ולהתנהגותם. אבטליון גם יודע, שמילות החכם לעולם אינן נשארות בין כתלי בית המדרש, אלא "מוקלטות", דולפות ומודלפות החוצה ומשפיעות בדרכים מגוונות: מקירוב ושיפור המידות, דרך טעות תמימה והחטאת המסר והכוונה, עד לעִיוות מכוון ושימוש בדברים כקרדום נגד אומרם ונגד בורא העולם. בדיני נפשות עסקינן! הוא מזהיר.

אחריות החכם על חיי עצמו ותלמידיו, בהפיצו תורה או כפירה – נאמרת מפורשות במשנה. אולם, גם אנו, כציבור נרמזים, לטעמי, שלא לגמוע מים מבלי לבדוק את מקורם וללכת כעיוורים, אחרי מרעילנים. בהקשר זה, חובת הגלות הנזכרת במשנה יכולה ואף ראוי שתהיה תוצאה של אקט קהילתי יזום של הקאת חכם שסרח, מתוכה.

"וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל" – מחיר מסירת וקבלת תורה מקולקלת הוא "חילול" – מילה לה משמעויות מגוונות: סילוק הקדושה מן התורה (הפיכתה לחוֹל), ריקונה מתוכן וממשמעות (נוצר חלל), פיתוח חוויית זרוּת מול התורה כשייכת ליקום אחר (חלל = space), וחלילה מוות (חלל=מת): ניתוק מן הטוב והחיוּת שהיא מעניקה.

לתגובות: naomieini1@gmail.com

(לך לך תשפ"ב)