לקחת אחריות

בפרשתנו, מוצאים עצמם האחים במבוכה גדולה מול השליט המתנכר להם וחושד בהם בריגול. הם חוזרים לארץ כנען ללא שמעון הנתון בבית העצורים, ומוזהרים שלא לחזור למצרים ללא אחיהם הקטן בנימין. מרגע זה מתחיל תהליך של התלכדות משפחתית, שמטרתה להוציא את שמעון מהכלא ולגלות אמינות בפני השליט באמצעות הורדת בנימין למצרים. ראובן, בכור האחים, נכשל במנהיגותו בהציעו ליעקב הצעה אכזרית: "אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ". המדרש מציג את הצעתו של ראובן כטיפשות. וכי מה תהיה התועלת בהריגת שני בניו?! רצונו טוב, אך מעשיו אינם רצויים.

בשלב מאוחר יותר נכנס יהודה לתמונה לאחר שחזר למשפחתו, משנות נכר בעדולם, ומציע: "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ". הצעה זו מגיעה לאחר תהליך שעובר יהודה מאז מכירתו של יוסף. שנים קודם לכן, בשעה שיהודה מציע את אפשרות מכירתו של יוסף הוא אומר: "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ". המלים הראשונות היוצאות מפיו הן "מה בצע". רש"י מבאר שהמלה "בצע" קשורה לחמדת ממון. יהודה שואל את אחיו מה הרווח שנפיק מכך שיוסף יישאר בבור? "בכור שור" מבאר את הצעתו של יהודה בניסוח חריף יותר: "אמר יהודה: למה נעשה עוון זה להמיתו ולא נהנה כלום במיתתו, מוטב שנמכרנו ולא יהיה העוון כל כך, ונהנה, וגם לא נראה אותו עוד". כלומר, הצעתו של יהודה לא נבעה מרחמים ואכפתיות כלפי יוסף, אלא מתוך שיקול פרקטי ואכזרי שעדיפה המכירה. כעבור שנים, עומד יהודה לפני אביו ומנסה לשכנעו להפקיד את בנימין בידיו – "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ". מילים אלו מעידות על התהליך שעבר מאז מכירתו של יוסף. תמר העמידה את יהודה על רגליו המוסריות. ממנה למד לקחת אחריות על מעשיו. ממלים שמשדרות בצע ותאווה – "מה בצע" שנאמרו ביחס ליוסף, יהודה מתנסח במילים שמשדרות אחריות בכל מחיר – "אנוכי אערבנו". זאת ועוד, אמירתו של יהודה היא בעצם פרפרזה על דברי יעקב אביו עצמו. כאשר לבן האשימו בגניבה עונה לו יעקב בתקיפות ומצהיר בפניו, על המסירות והאחריות שלקח בעת ששמר על הצאן: "טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ – אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה". כעבור שנים, כאשר יעקב לא יסמוך על בניו ויסרב לשלוח את בנימין עמהם למצרים, ישכנע יהודה את אביו באותן מילים שאמר יעקב אביו עצמו ללבן: "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ". במילים אלו הצהיר יהודה שהוא הולך בדרכו של אביו, ולוקח אחריות אישית מלאה ללא כל תירוצים ופשרות.

(מקץ תשפ"ב)