הלכות יולדת

את חבלי וייסורי הלידה ניתן לצמצם, ויש לראות בכל אמצעי הממעט את הייסורים משום ברכה

ככל שמתקרב מועד הלידה האישה תחוש בצירים וכאבים. הלידה מתחילה, על פי רוב, עם תחילת ההתכווצויות של הרחם. התכווצויות אלו אינן רצוניות, אין לאישה שליטה עליהן.

חבלי משיח ביהדות הם הייסורים שיקדמו לזמנו של המשיח, כמו "חבלי לידה". בזמן הגלות נמשלים ישראל לעובר ברחם אימו, ושלב המעבר הוא השלב של "צירי הלידה" וחבלי המשיח. המקור למושג זה נמצא בספר ישעיהו "כמו הרה תקריב ללדת, תחיל תזעק בחבליה, כן היינו מפניך ד'" (ישעיה כ"ו, י"ז). החשש מפני הקושי המלווה את התהליך מביא כמה מחשובי חכמי התלמוד לבקש שלא לחיות בזמן בו יהיו אותם "חבלי משיח", בלשון התלמוד על אחד החכמים שאמר "ייתי ולא אחמיניה" (יבוא ולא אפגשנו) (סנהדרין צ"ח, ב'). רב יוסף, לעומת זאת, אמר בהקשר לביאת המשיח, "ייתי"– יבוא, "ואזכה דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה"– ואזכה לשבת בצל הגללים של חמורו". מדוע בחר רב יוסף לציין את מקום ישיבתו בגאולה דווקא בצל הגללים של החמור? הדבר נובע בין היתר מידיעה כי תהליך הלידה הלאומית יחייב התעסקות חומרית רבה. עיסוק חומרי מוגבר גורר שקיעה רוחנית, ואף הסתאבות. המאבקים המלווים תהליך זה הם כאב גדול ממש כמעשה הלידה. על כאב זה כתב הרב קוק כי סופם של חבלי משיח אלו לבשם את העולם כולו על ידי מכאוביהם (אורות התחייה, פסקה מ"ד ול"ב).

תפקידם של הצירים הוא להרחיב את פתח צוואר הרחם במטרה להוריד את התינוק כלפי מטה והחוצה.

תפיסת חז"ל רואה את הגאולה כתהליך, "כגואל הראשון כך גואל האחרון. הגואל הראשון – זה משה – נגלה להם וחזר ונכסה מהם… אף גואל האחרון נגלה להם וחוזר ונכסה מהם" (במדבר רבה, י"א ב'). דומה דור אחרון לדור ראשון, בספקנות, בתהייה ובהרהור. בתלמוד הירושלמי מסופר שרבי חייא התהלך בבקעת ארבל יחד עם רבי שמעון בן חלפתא. בקעת ארבל היא הבקעה היורדת לטבריה, אותם חכמים הלכו בבקעה באמצע הלילה, ואת הנושא עליו הם דיברו אנו למדים מהמשך הדברים, "עד שראו איילת השחר שבקע אורה" שראו את האור הראשון שיוצא מתוך החושך, "אמר לו רבי חייא הגדול לרבי שמעון בן חלפתא, ברבי, כך היא גאולתן של ישראל" (ברכות פ"א ה"א). כלומר, הם עסקו בשאלה איך תיראה הגאולה, וכאשר הופיעה איילת השחר הסביר רבי חייא לרבי שמעון בן חלפתא, כך היא הגאולה. השחר, במהלך הלילה, הוא אותו שלב שבו אור הכוכבים מועם מכיוון שהשמש עומדת לעלות. מבחינה פסיכולוגית נדמה לצופה שהחושך רק הולך ומעמיק. מי שאין לו ידיעה שעוד מעט האור עולה – מתייאש, ואילו מי שיש לו ידיעה שעוד מעט יבוא האור – שמח כשהוא רואה שהכוכבים נכבים, כי אצלו זהו סימן לכך שהגאולה מופיעה.

את חבלי וייסורי הלידה ניתן לצמצם, ויש לראות בכל אמצעי הממעט את הייסורים משום ברכה. "בעצב תלדי בנים", איננו "גורל" או גזירת שמיים. אפשר ורצוי להגיע למצב של "בטרם תחיל ילדה" (ישעיה ס"ו, ז'). הכאב נוצר בעקבות גירויים הנשלחים מהגוף אל המוח דרך חוט השדרה, ומפורשים על ידו כמצב סכנה לגוף. ניתן בדרכים שונות למנוע אותו, אם על ידי עבודה מחשבתית, שינוי מיקוד קשב של היולדת, נשימות והרפיה, עבודה דרך ערוצי הדמיון, המגע או התחושה. זריקת האפידורל גם היא פועלת באופן דומה. קבלת הזריקה מותרת גם בשבת.

בגמרא הובאו דברי הברייתא, "תנו רבנן, אם היתה צריכה לנר, חברתה מדליקה לה את הנר", כלומר, אם היולדת מבקשת שידליקו נר, יש להדליק עבורה נר בשבת, משום שהיא בסכנה, ויש לחלל שבת עבורה. ושאלו בגמרא, "פשיטא", כלומר, מה החידוש בדברים הללו, הרי פשוט הדבר שיש לחלל שבת עבור היולדת? והשיבו בגמרא, שמדובר ביולדת שהיא "סומא", כלומר עיוורת, ואינה רואה כלל בעיניה. ולכן אין לה תועלת במה שידליקו נר. אולם בכל זאת היא מבקשת שידליקו נר, כדי שאם יארע איזה דבר, חברתה תוכל לראות ולעזור לה. ולכן, יש להדליק את הנר, "כדי לישב את דעתה" של היולדת (שבת קכ"ח עמ' ב'). מכאן למד בעל ה'חזון איש', שיש לזרז את מי שמלווה את היולדת שיסע עמה בשבת, ולא לשלחה לבדה (אגרות ח"א סי' קמ"א). מטעם זה מותר גם כן להזריק ליולדת זריקת "אפידורל" בלידתה, כדי ליישב את דעתה (חזון עובדיה ח"ג עמוד שכ"ב). הרב עובדיה יוסף הוסיף, ואפילו אם האישה שותקת, יש להתלוות אליה לבית החולים. ורק אם היולדת אומרת בפירוש שאין כל צורך ללוותה, וניכרים הדברים שהיא רגועה ואין לה צורך במלווה, אז שומעים לה (ש"ת 'יביע אומר', ח"ט עמ' קס"ו).

(אמור תשפ"ב)