תשובת המקרא ל-מיהו יהודי?

זהות יהודית בתקופת המקרא היתה בעיקרה זהות אתנית. כדי להיות יהודי, אדם היה צריך להיות חלק מהקולקטיב היהודי, בראש ובראשונה בהשתייכותו השבטית

מיהו יהודי? התשובה הפשוטה, המנוסחת גם בחוק הישראלי, אומרת שיהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או שעבר גיור מוכר. אבל תשובה זו היא רק פורמלית. הייחוס לאם יהודייה לא מבטיח שאדם יפגין "רוח יהודית" באורחות חייו. גם טקס הגיור ודאי שאיננו מבצע בעצמו את הטרנספורמציה באישיותו של המתגייר. טקס הגיור הוא החותמת המאשרת שהמתגייר הפך בכל אישיותו ותודעתו ליהודי אך לא הוא המחולל מהפך זה.

אז מיהו יהודי? מה זה להיות יהודי?

על שאלות אלו ניתנו תשובות שונות בתקופות שונות. הזהות היהודית של תקופת המקרא אינה זהה לזהות היהודית של תקופת חז"ל; ואלו אינן זהות לזהות היהודית של הפילוסופיה היהודית הימי-ביניימית וכן הלאה. עובדה זו מלמדת שזהות יהודית היא דבר הנתון לניסוח מחודש, תוך שמירה על עקרונות מסוימים, לאורך הדורות. בכל תקופה, יהודים שאלו עצמם את שאלת הזהות הזו, ונתנו לה תשובה לאור תרבות זמנם.

נפתח בתקופת המקרא. מה היתה זהות יהודית בתקופת המקרא?

המרכיב הלאומי היה גורם מרכזי בזהות היהודית במקרא. יהודי, או ישראלי בלשון המקרא, היה מי שהצטרף לעם ישראל. הגר המקראי לא היה גר הצדק שאנו מכירים היום, אלא אדם זר שהעתיק את מקום מושבו ובא להתגורר בקרב עם ישראל. בגלל שהזהות נקבעה על פי גורם ההתיישבות, הרי שהדגש ניתן יותר על זהות בית האב, שהחזיק באדמה ובנחלה, ולא בזהות האם.

עדות לכך ניתן למצוא בפרשת המגדף שבסוף פרשת 'אמור': "ויצא בן אישה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל, וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי".

מכך שאותו איש, שנולד מנישואי תערובת, אינו מכונה 'איש הישראלי', כמו יריבו, משמע שהוא אינו נחשב כ"יהודי", וזהותו נקבעת על פי האב. את הטעם לקביעה זו (שכאמור, נוגדת את ההלכה התלמודית), מסביר הרמב"ן בהקשר נחלת הארץ: "שאינו ישראלי בשמו לעניין היחס בדגלים ובנחלת הארץ כי 'לשמות מטות אבותם' כתוב בהן".

כאשר זהות יהודית נקבעת על פי השתייכות שבטית ולאומית, מעמד האב קובע את ההשתייכות, ולאור זאת נקבעה הזהות היהודית המקראית.

גם רות, שהולכת עם נעמי ומצטרפת אל עם ישראל, הופכת ליהודייה לא בעקבות גיור שעברה בבית דין, אלא בזכות הצטרפותה לחמותה. אמירתה המפורסמת "עמך עמי וא-לוהיך א-לוהיי", היא שמצטרפת אותה אל עם ישראל. הניתוק ממואב והמגורים בקרב עם ישראל, הם שהפכו אותה ליהודייה.

ואולם, חשוב להדגיש שאין להבין את אותה הזדהות לאומית של המקרא, עם ההזדהות הלאומית של ימינו. בימי המקרא לא היתה הפרדה רעיונית בין לאום ובין דת, כפי שזו קיימת כיום. הצהרתה של רות לא מבטאת נתק בין הממד הלאומי לדתי, אלא כלפי ליא (הפך המסתבר), זהות שלהם – "עמך עמי" וממילא "א-לוהיך א-לוהיי". תפיסה זו כרוכה בתיאולוגיה הלוקלית של המקרא. א-לוהים לא היה מושג שמנותק ממקום, אלא היה מחובר אל ארץ ואל תרבות. זהו פירוש הביטוי "א-לוהי הארץ", אשר רווח במקרא.

לכן, כאשר רות, או כל אדם אחר, הצטרף ללאום היהודי, הוא ממילא הצטרף לאמונה היהודית ולפולחן היהודי. הגר בתורה עשה יחד עם כל עם ישראל את קרבן הפסח, ולגביו ציוותה התורה ש"משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה". אמנם, לא בכל דבר הוא היה שווה, שכן ניתנו לו נבלות לאכילה; אבל בשאר מצוות התורה הוא היה כנראה מחויב (הדבר נתון במחלוקת תנאים במסכת עבודה זרה).

אם צריך לסכם, נאמר שזהות יהודית בתקופת המקרא היתה בעיקרה זהות אתנית. כדי להיות יהודי, אדם היה צריך להיות חלק מהקולקטיב היהודי, בתרבותו, באמונתו, ובראש ובראשונה בהשתייכותו השבטית. לזהות האב היה משקל מכריע בקביעת זהות זו.

מסיבה זו, אי אפשר להסתמך רק על המקרא בקביעת הלכת 'מיהו יהודי' בימינו. תפיסת הלאום של אז לא היתה כתפיסת הלאום של ימינו, שהנה חילונית. לכן יש להיזהר בהסקת מסקנות.

על התקופה השנייה, תקופת חז"ל, נרחיב ברשימה הבאה.

(במדבר תשפ"ב)