רדיפת אויבים ורדיפת שלום

כאשר בחברה היהודית בישראל גואה מתיחות, והיחסים בין המחנות האידיאולוגיים מתערערים ביותר, מזומנים לנו איומים ואתגרים מבחוץ

ברכות ה' לעמו שפותחות את פרשת "בחוקותי" מפרטות באופן מיוחד הבטחות לשלום וביטחון, ופירוט זה מכיל לכאורה כפילויות. התורה מבטיחה: "אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ… וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם, וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ… וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם". פרשני התורה תהו: מה צורך היה לכתוב "וְחֶרֶב לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם", אחרי שכבר נאמר "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם… וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח"?

פרשנים הסבירו שהשלום שמדובר בו בתחילה איננו שלום עם אויבי ישראל, אלא שלום פנימי בתוך העם. אבן עזרא תמצת זאת במילה אחת שהוסיף על הבטחת השָׁלוֹם בָּאָרֶץ וכתב: "ביניכם". כמוהו פירש גם הרמב"ן: "שיהיה שלום ביניכם ולא תלחמו איש באחיו", ורבי חיים בן עטר הסביר שהבטחות השלום והביטחון הראשונות הן "על בני ישראל שלא יהיה להם פירוד הלבבות, שיטע ה' ביניהם שלום וריעות".

הרמב"ן שואל גם על פרט נוסף שמופיע בהבטחות השלום. בפסוק שלאחר מכן נאמר: "וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב". זו הבטחה חיובית ביותר, אולם מה צורך יש בה אם מדובר על מצב בו יש "שָׁלוֹם בָּאָרֶץ"? אם יש שלום, למה צריך לרדוף אחרי אויבים?

בתשובה לכך מוסיף הרמב"ן ומבחין בין השלום המוחלט שישרור בתוך הארץ, לבין מלחמות שעדיין עשויות להתקיים מחוץ לשטחי ארץ ישראל: "או השלום הוא שישבית חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם כלל, אבל אתם תרדפו את אויביכם לצאת אליהם למלחמה וינוסו". ספורנו חובר לפירוש זה של הרמב"ן וכותב בקצרה: "וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם – חוץ לגבולכם".

ניתן לסכם את הפירושים ולומר שלפי הראשון כוונת המילה "בָּאָרֶץ" לשלום בתוך הבית הלאומי, ולפי השני מדובר בעניין טריטוריאלי, וכי גם בתקופה של שלום ייתכן שתהיינה מלחמות, אבל מובטח לעם ההולך בחוקות ה' שהן תהיינה מחוץ לגבולות הארץ.

נראה, ששני הפירושים מוצאים ביטוי במתרחש בזירה הביטחונית של ישראל בזמננו. אנו עדים לכך שכוחותינו מיטיבים לפעול מעבר לקווי האויב, ומגיעים להישגים מרשימים בפעולות אלה. לעומת זאת, נקודות החולשה של כוחותינו הן בהתמודדות עם טרור ופשיעה בתוככי ארצנו. כמו כן אנו רואים את המשקל הרב שיש למידת השלום הפנימי בקרב העם על עצמת העמידה ועל מידת הישיבה לבטח בארץ.

שני מרכיבים אלה: העתקת המלחמה אל מעבר לקווי האויב, וחשיבותו של השלום הפנימי ניכרו היטב בהיסטוריה הביטחונית של מדינת ישראל, ובלטו במיוחד במלחמת ששת הימים, שבכ"ו אייר, יצוין יום השנה ה-55 לתחילתה. במלחמה זו הכריע צה"ל את המערכה כבר בראשיתה, כאשר תקיפות חיל האוויר על חילות האוויר של צבאות ערב בשטחם הפתיעו את אויבינו, וחיסלו באיבו את שאיפותיהם לניצחון.

עוד קודם לכן התמלא התנאי השני שציינו הפרשנים דלעיל: "שיהיה שלום ביניכם". החרדה הגדולה שאחזה בציבור בתקופת ההמתנה המתוחה שלפני פרוץ המלחמה, הביאה להקמת ממשלת אחדות לאומית בישראל, ותחושת האחדות הורגשה היטב בעם כולו, החל מהימים של ערב פרוץ המלחמה, עבור בימי המלחמה והמשך בתקופה שאחריה.

דומה שיש קשר מסוים בין שני המרכיבים של השלום והביטחון שמופיעים בדברי הפרשנים. כאשר מדינת ישראל יוצאת למבצעי תקיפה בשטח האויב, יש בדרך כלל הסכמות רחבות בציבור. המחלוקות והשסעים המשמעותיים ביותר בענייני ביטחון סובבים סביב בעיות שבתוך ארץ ישראל, אם בעניין ערביי ישראל והתפרעויות בערים המעורבות, אם בעניין המשילות וההתיישבות של הבדואים בדרום, כמובן בשאלות המדיניות הביטחונית והבניה ביהודה ובשומרון, וכך גם בסוגיית הר הבית.

ייתכן שיש גם זיקה נוספת בין שני המרכיבים של השלום והביטחון שהועלו לעיל. איני מתיימר להבין בדרכי ההשגחה הא-לוהית, אולם אציע בזהירות אפשרות שכאשר בחברה היהודית בישראל גואה מתיחות, והיחסים בין המחנות האידיאולוגיים מתערערים ביותר, מזומנים לנו איומים ואתגרים מבחוץ שמביאים למערכה צבאית מחוץ לגבולות הארץ. התקיפות מבחוץ, אותה חרב שמדינת ישראל נדרשת מפעם לפעם לרדוף, משתלבות בברכות הפרשה, שכן הן מהווה זרז לחיזוק הקונצנזוס הלאומי. לעומת זאת, כאשר יש שלום בארץ, שלום פנימי בחברה היהודית בישראל, אין צורך באיומי חרבות וטילים מבחוץ. הן אפשר שחוסנה ולכידותה של החברה הישראלית לא רק מייתר אותם, אלא אף תורם לצמצום והרחקה של איומים חיצוניים על ביטחוננו.

(בחוקותי תשפ"ב)