יעקב ספוקויני
"וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם". יעקב שלח שליחים מיוחדים אל עשיו במאמץ למנוע מלחמת אחים. "התקין עצמו לשלושה דברים, לדורון, לתפילה ולמלחמה" [רש"י]. דרכו של יעקב לפני התנגשות עם יריב, מופיעה גם בפרשת מקץ, שם שלח דורון לצפנת פענח, הוא יוסף, כדי לרצותו. דרך זו מופיעה כמצווה בספר דברים: "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם" [כ' י']. ההנהגה הנכונה היא להתכונן לגרוע מכל, אך קודם יש לעשות הכול כדי להציל את מה שניתן.
מדינת ישראל אימצה דרך זו ובמגילת העצמאות נכתב: "אָנוּ מוֹשִׁיטִים יַד שָׁלוֹם וּשְׁכֵנוּת טוֹבָה לְכָל הַמְּדִינוֹת הַשְּׁכֵנוֹת וְעַמֵּיהֶן…". בהתאם לכך יצאה גולדה מאיר לפגישה עם עבדאללה מלך ירדן בניסיון למנוע ממנו להצטרף למלחמה נגד ישראל. לשווא, ירדן וארצות ערב האחרות הגיבו בדרך של מלחמה. יתרה מכך, הן אף התאכזרו ליהודים שגרו בארצותיהם.
בעיראק מנתה הקהילה היהודית יותר ממאה ועשרים אלף איש. ישראל פנתה באמצעות ממשלת בריטניה לממשלת עיראק שתאפשר ליהודים החפצים בכך, להגיע לא"י בדרך מסודרת, ונענתה בשלילה.
חיי הקהילה היהודית בגולת בבל הפכו לסיוט החל מאירועי הפרהוד – פרעות ביהודי בגדד ב-1941. יהודי ארץ זו היו מעורים היטב בחיי המדינה ואף תפסו בה עמדות מפתח שלטוניות וכלכליות. ברם, ההסתה הלאומנית של המופתי חאג' אמין אל חוסייני, שעשה יד אחת עם הנאצים, שינו את המצב מן הקצה אל הקצה. ההתנכלות ליהודים והפרעות נמשכו לסירוגין עד להקמת המדינה. רבים רצו לעלות, אך השלטונות חסמו את דרכם. עקב המצב החמור שלחה ישראל סוכנים חשאיים כדי לעזור לרוצים להגיע ארצה. אחד השליחים היה מרדכי בן-פורת, יליד עירק שעלה ארצה ב-1945. הוא התגייס להגנה ואף עבר קורס קצינים. בן-פורת נשלח בשנת 1949 לעיראק כשליח 'המוסד לעלייה ב". הוא טס לטהרן. משם נסע לאבאדאן שבסמוך לגבול עם עיראק. שם התחפש לבדואי, עם סירת מנוע שחצתה את הנהר 'שט-אל ערב' הגיע לבצרה ומשם ברכבת לבגדד.
בבגדד מצא הנהגה מתפוררת. יהודים רבים פוטרו מתפקידיהם במוסדות השלטון, והם נקלעו למצב כלכלי אנוש. בצר להם פנו להנהגת הקהילה ודרשו להפגין מול משרדי השלטון עד אשר יימצא פתרון. מנהיגי הקהילה חששו וסירבו.
בן- פורת גילה מנהיגות ועד מהרה תפס את מקום ההנהגה הקהילתית שקרסה. מיד הבין כי יש להעלות יהודים אלה בדחיפות ארצה. בן-פורת נתפס ארבע פעמים ואף ישב בכלא העיראקי. בכל פעם, גילה תושייה והצליח להיחלץ. באחד המקרים שהה בבית עם מבריחים ליד הגבול עם איראן. המודיעין העיראקי פשט על הבית, אך מרדכי סיפר להם שאין לו שום קשר למבריחים. סיפר שנכנס לבית רק כדי לעשן, שהרי בתקופת הרמאדן אסור לעשן בפומבי. הפושטים קנו את הסיפור ושחררו אותו. בפעם אחרת נתפס יחד עם סוכן המוסד, יהודה תג'ר, שהואשם בביצוע פעולת חבלה בבגדד. תג'ר זוהה בידי פלסטיני מעכו ומרדכי שהיה עמו נעצר גם כן. הוא ישב בכלא כשבועיים. בכלא עינו אותו. בן-פורת לא אמר מילה ושוחרר. [תג'ר ישב בכלא עד 1960 ואז שוחרר]. לאחר ששוחרר, המשיך בן-פורת בפעילותו המחתרתית. המחתרת הצליחה להבריח לארץ דרך איראן כ – 3000 יהודים.
שלטונות עיראק הבינו שהיהודים יוצאים בכל מקרה ולכן חוקקו [1950] את 'חוק הוויתור על הנתינות'- יהודים יוותרו על אזרחותם העיראקית ובתמורה יאפשרו להם לעזוב. יהודים שעשו זאת, קיבלו תעודת מעבר ולא דרכון. הסיבה- מדינות כמו קפריסין ובריטניה לא רצו שהיהודים העוברים דרכן, ישתקעו בארצם. עד ליציאתם, נאלצו רבים להשאיר את רוב כספם בעיראק. פעם זה קרה בגלל סגירת הבנקים לשבוע ופעם בגלל התנפלות של כנופיות. אחרי כ-2,600 שנה, התפנתה גולת יהודי בבל כולה לטובת עלייה לארץ המובטחת. בתום כשנתיים של שליחות מסוכנת חזר גם מרדכי בן-פורת לארץ.
Yaakovspok1@gmail.com
