הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')כשראה יעקב לראשונה את רחל, הוא בכה. הסיבה לכך, לדברי המדרש, הייתה שבניגוד לעבד אברהם שהגיע טעון בנזמים, צמידים ומגדנות, יעקב בא בידיים ריקות. זאת מפני שאליפז בן עשיו רדף אחריו כדי להרוג אותו, ויעקב ניצל על ידי כך שנתן לו את כל התכשיטים והמתנות שהיו בידיו, והפך לעני החשוב כמת (ב"ר, ע, יב ורש"י).
יש החושבים שיעקב הגיע לחרן בקפיצת הדרך, ואם כן נשאלת השאלה כיצד הצליח אליפז להדביקו. אולם, למעשה, קפיצת הדרך של יעקב הייתה דווקא קפיצה לאחור. לפי המדרש, יעקב יצא בהליכה רגילה והגיע לחרן, שם אמר לעצמו: "אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותיי ואני לא התפללתי בו?" ולכן רצה לחזור להר המוריה, המכונה בפרשה "בית-אל", כדי להתפלל שם, ולשם כך נעשה לו נס קפיצת הדרך, שהחזיר אותו מיידית מחרן לבית-אל (סנהדרין צה).
דרכו של יעקב הייתה מורכבת אפוא משלושה שלבים: הליכה רגילה לחרן, חזרה בדרך נס לבית-אל, והליכה שוב מבית-אל לחרן. ובכן, באיזה שלב השיג אליפז את יעקב? בתחילת דרכו של יעקב מכנען לחרן הוא בוודאי נס על נפשו במהירות רבה, בחזרה הפלאית לבית-אל ברור שלא יכול היה אליפז לתופסו, שהרי הוא הוקפץ בנס. בהליכה החוזרת מבית-אל לחרן, יעקב כבר היה מוגן, שכן ה' הבטיח לו בבית אל שמירה מעולה, ואף שישוב בשלום לבית אביו בחזרה.
אין מנוס מלהסביר שאליפז השיג את יעקב בתחילת מנוסתו. יעקב אכן היה מונע בפחד, שדוחף אך גם מחליש, אבל אליפז היה מונע במנוע של שנאה, וכוח השנאה יכול לדרבן אנשים לפעולות נמרצות ביותר. יעקב, לעומת זאת, מצליח במעשיו בהיותו מונע באנרגיה טובה. אחרי ההתגלות החלומית בהר המוריה, קל רגליים יעקב נהיה. המקרא מתאר: "וַיִּשָּׂ֥א יַעֲקֹ֖ב רַגְלָ֑יו", "שכן משנתבשר בשורה טובה שהובטח בשמירה, נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת" (ב"ר, ע, ח ורש"י).
מכאן והלאה אנו מוצאים את יעקב מבצע משימות קשות ביותר, כשהכוחות המניעים אותו הם כוחות אחווה ואהבה. האחווה מתבטאת באמירתו לרועים: "אַחַ֖י מֵאַ֣יִן אַתֶּ֑ם". כשאדם מרחף מרוב ביטחון ואמונה, הוא מרגיש אחווה לאנשים, וגם זרים נדמים בעיניו כאחים. מייד לאחר מכן "כַּאֲשֶׁר֩ רָאָ֨ה יַעֲקֹ֜ב אֶת־רָחֵ֗ל… וַיָּ֤גֶל אֶת הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר" בנקל. בראייתו את רחל, כוח האהבה של יעקב מתמקד ומתפרץ, והאיש התם יושב האוהלים הופך לרב-אונים שכוחותיו אדירים, והוא מגולל את האבן, שדורשת כוחות של כל הרועים בקלי קלות, כמי שמסיר פקק מבקבוק (רש"י).
כוח האהבה של יעקב מביא את הנשיקה הראשונה, "וַיִּשַּׁ֥ק יַעֲקֹ֖ב לְרָחֵ֑ל", ובתוך זמן קצר פורחת האהבה: "וַיֶּאֱהַ֥ב יַעֲקֹ֖ב אֶת רָחֵ֑ל". אהבה זו מאפשרת לו להציע ללבן את היוזמה: "אֶֽעֱבָדְךָ֙ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים בְּרָחֵ֥ל בִּתְּךָ֖ הַקְּטַנָּֽה". אהבתו כה גדולה שאותן "שֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים וַיִּהְי֤וּ בְעֵינָיו֙ כְּיָמִ֣ים אֲחָדִ֔ים בְּאַהֲבָת֖וֹ אֹתָֽהּ". העבודה הקשה של מי שעד עתה היה ילד רך של אימא, יושב אוהלים ומבשל עדשים, הגיעה לשיאים של מסירות עצומה, כיוון שבאה מכוחה של אהבה.
המרדף שפתח את דרכו של יעקב לחרן, חזר על עצמו בתחילת דרכו בחזרה מחרן. לבן ובניו, בדיוק כמו עשיו ובנו אליפז, האשימו את יעקב בגניבה: "לָקַ֣ח יַעֲקֹ֔ב אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֑ינוּ", וכמותם הם היו מונעים באנרגיה של שנאה. גם לבן רדף אחרי יעקב כדי להורגו או לפחות לנשלו, וגם הוא הדביק אותו במהירות יוצאת דופן: "שכל מה שהלך יעקב בשבעה ימים, הלך לבן ביום אחד" (רש"י). הזעם והשנאה של לבן ובניו, בדומה לאלה של עשיו ואליפז, אפשרו להם לבצע גם הם מעין קפיצת הדרך, כדי להתנפל עליו עם כוחות הרס והרבה ארס.
אויבינו הצליחו הצלחה רבה מבחינתם בשבת השחורה, מפני שב"מבול אל-אקצה" היו מעורבים רשפי אש ורפשי איש מלאי שנאה, וזו הביאה אותם להתגבר על גדרות ומכשולים ולבצע מעשי טבח באזרחים, חטיפת נשים, ילדים וזקנים, וכל שאר מעשי הזוועה הידועים. חיילי ישראל, לעומת זאת, יצאו טעונים בכוחות גדולים אחרים, כוחות של אהבה לעם ולארץ, מסירות לשמור על משפחות ישראל ועל עצמאותנו, כוחות של אחוות לוחמים וערכים צודקים שלשמם הם נלחמים ומסתכנים.
גם בוויכוחים הפנימיים עלינו לבוא מאהבה, לא משנאה. ישמיעו כל מחנה וכל מפלגה את מה שהם רואים כדעה הנכונה, ואל ישמיצו את בעלי הדעה שלשיטתם פסולה. ייתנו תוקף למנהיגים הראויים בעיניהם, במקום לתקוף את מי שלצנינים בעיניהם. יאמצו את הסיסמה שרבי ישראל מסלנט טבע: "במקום לכרות בור לחברך, בנה גבעה לעצמך". אם נבוא מאהבה, עם אנרגיה טובה, כמו אצל יעקב אבי האומה, הרוב יסתדר לטובה.
