הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)במהלך מתקפת הפתע שביצע חמאס בבוקר שמחת תורה חטפו המחבלים 251 אנשים חיים וכן גופות משטח ישראל אל רצועת עזה. רוב החטופים היו אזרחים, ובהם נשים, קשישים וילדים. כיום נותרו 100 חטופים וחטופות בעזה.
בפרשת השבוע 'וישלח' מסופר על דינה הנחטפת על ידי שכם בן חמור, נשיא החוי, ונאנסת על ידו (בראשית ל"ד ב'). רש"י מוסיף "וַיְעַנֶּהָ – שלא כדרכה". העינוי הוא עצם מעשה האונס. כך מפרשים גם האבן עזרא ובעקבותיו הרמב"ן, "כי כל ביאה באונס תקרא עינוי" (שם). בעל 'הכתב והקבלה' פירש שתרעומתם של בני יעקב הייתה לא רק על שכם ש"נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב", אלא גם על כך שאין אחד מהעדים לאונס שמחה עליו "לבלי עשות חציפות הגדולה לתפוס בנערה מתוך הרחוב".
האב מעדיף להחריש ולהמתין, האחים מתעצבים וזועמים. מילים כמו 'טומאה' ו'נבלה' נזרקות באוויר, בלי להתעכב ולוּ לרגע על השאלה הדחופה באמת: איך מצילים את דינה? על פניו, חמור מציע "עסקה טובה": "בנותיכם תתנו לנו ואת בנותיכם תקחו לכם. ואתנו תשבו והארץ תהיה לפניכם", ואף הוסיף "ואשר תאמרו אלי אתן". על הצעה זו כתב הרש"ר הירש: "עד כאן ההצעה הוגנת למדי, אך יואיל נא בטובו האדון רב החסד להחזיר את הבת אל חיק משפחתה ורק אחר כך יבקש את ידה במעמד חופשי", וממשיך הרב הירש וכותב: "מעשה זה כמות שהוא – לשאת ולתת עם האב והאחים בעוד האחות בצינוק – כל עצמו אינו אלא ניסיון להוציא דרך מרמה הסכמה פורמלית למעשה אלימות שכבר בוצע, ולכן בני יעקב עונים 'במרמה'" (ל"ד, י"ג).
דינה נחטפה בידי שכם וחמור המשא ומתן התנהל כשהיא שבויה בבית שכם וחמור. האם תגובתו הקשה של יעקב נובעת מפחד ממה שעשוי לקרות בעקבות המעשה, "ואני מתי מספר, ונאספו עלי והכוני, ונשמדתי אני וביתי" (שם לד, ל), או שמא מהעוול המוסרי של בניו?
הרמב"ם מנמק את העונש שהושת על כל תושבי העיר, בכך שלא השליטו את שלטון החוק בעירם ולא שפטו את שכם וחמור, למרות ש'דינין'- הקמת בית דין – היא אחת משבע מצוות שהם נתחייבו בהן.
להבנת הרמב"ן, אין די באי הושבת בית דין כדי להצדיק את הריגת כל יושבי העיר. גם אם ניתן למצוא בדברי הרמב"ם הצדקה לכאורה למעשיהם, ודאי שאין זו משימה המוטלת על היחידים, שמעון ולוי. אך היה זה מן הראוי שיתייעצו באביהם, שידאגו שגם רוחו תהיה נוחה מן המעשה. רשויות החוק הן אלו שאמורות לדאוג שעושי עוולה יבואו על עונשם, ולא על כל פרט בחברה מוטלת חובה זו. נראה כי מפרשה זו קשה יהיה לגזור היתר גורף, אם בכלל, ל"ענישה קולקטיבית".
הרב יואל בן נון כותב: "קול יעקב משתמש בחרב רק באין כל ברירה אחרת. הרמב"ן העלה כאן קו ברור בתפיסת המלחמה העקרונית של בית יעקב-ישראל, כאשר אין ברירה וצריך לשחרר שבויים חטופים, מותר ונכון לעשות מרמה ולנצל חולשות כדי לשחרר חטופים ולבוא חשבון עם הפושעים".
עם כל זאת, נראה שכאשר המעשה מגובה או נעשה בעידוד, בצורה פעילה או סבילה, של האוכלוסייה, ובוודאי אם מדובר בשעת מלחמה, יש לכך צידוק מוסרי והלכתי. חז"ל ראו ב"חיפוי" על עבריין כשותפות בפשע, ומכאן מוצדק להעניש אף את בני המשפחה של המקריב בנו למולך.
בעת סדום הולכת לקראת הפיכתה, טוען אברהם בפני ד': "חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע, חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!" (בראשית יח, כה). אברהם קובל על ההנחה כי העיר נידונה כיחידה אחת, לשבט או לחסד. מדוע ייענשו מי שלא חטאו? הנחה זו מלמדת על אחריותו הרבה של הקולקטיב. במקום שבו חוקי סדום ועמורה הם השולטים, הקולקטיב כולו עתיד לשלם.
אסיים בדבריו של הרש"ר הירש: "אם בסופו של דבר סולדת נפש עמנו משפיכות דמים, עד שהיינו אנחנו הרך והרחמן שבאומות, הרי לא חולשתנו או מורך לבנו הביאונו לידי כך… יכולים גם אנחנו להניף את החרב… רוחנו האנושית והרכה הנה פרי לחינוך, שד' העניק לנו בגורלנו ובתורתו… עוד על ערש מותו נראה את האב הישיש מקלל את הדרכים את ה'עברה' הקשה, אך מברך את המניעים ואת הרוח. עוד נראה את המעמד שהעניק לשמעון ולוי בקרב יעקב-ישראל, מעמד מחוסר כוח, ומעמד של פיזור, למען לא תפרוץ החרב שבידיהם כל גבול ישראל, ועם זה רוחם החזקה, הערה תמיד לכבוד ולייעוד המוסרי והרוחני, תישאר קיימת ופעילה, מחיה ומצילה בכל חוגי העם" (שם ל"ד כה-לא).
