בחירה באחריות ובריחה מאחריות

מתי מעט מדמויות המקרא זכו שתיקרא פרשה על שמם. שלוש מהן אינן מ'שלנו': יתרו, קורח ובלק (אם תרצו, גם נח שקדם לאברהם העברי). לעומת שרה אמנו ופינחס הכהן, ש"בני ברית" המה.
עיון בדמותו של יתרו, הן בפשוטו של מקרא, הן בספרות חז"ל ובדברי הפרשנים, מעלה תובנות מרתקות. היא נעה בין הצגתו כדמות חיובית, רוחנית לעילא, המחפשת אחר האמת, לבין דמות שלילית, של כהן לעבודה זרה, "אבּוּ אל בַּנַאת" נהנתן, התר רק אחר טובתו-שלו ונוטש את המערכה ברגעים קשים. כתמיד, התוצאה הסופית הרבה יותר מורכבת ממה שנדמה בראשונה. אישיות מרתקת, רבת גוונים, השונה לחלוטין מהדימוי הפשטני שנוטים לעיתים לייחס לה.
בספרו "ציר וצאן – מנהיגות ומשבר מסבלות מצרים ועד ערבות מואב", מקדיש המחבר, הרב משה ליכטנשטיין, ראש ישיבת "הר עציון", פרק מרתק לתיאור דמותו של יתרו. אגב עיונו במקרא, הוא עומד על הזיקה שבין שני ה'בורחים' – החתן והחותן.
על הראשון נאמר: "ויברח משה מפני פרעה וישב בארץ מדין וישב על הבאר" (ב, טו). הכתוב אינו אומר "ויברח מפני פרעה לארץ מדין" אלא "וישב בארץ מדין". שלא כמקומות אחרים, לא נאמר כאן "ויגר שם" או "ויבא שמה" אלא "וישב בארץ מדין". ללמדנו, שעל פני הדברים, הייתה זו ישיבת קבע, שאולי ראשיתה בבריחה מאונס, אך סופה בבחירה מרצון, נישואין עם בת כהן מדיין, התערות בארץ וישיבה בה במשך כ-60 שנה(!)
בפירושו לספר 'שמות' (ד, יט), מנסח הרמב"ן (שכידוע לא חוסך לעיתים את שבט מוסרו גם מאבות האומה) את הפער הקוטבי שבין משה רבנו לבין עַמוֹ: "בהיותו בן חורין במדין, יושב בביתו בשלום עם בניו ועם אשתו, חתן כהן הארץ". כל זאת בעוד אחיו מצויים תחת שלטונו המר והרע של אויב אכזר, המבקש להשמידם, נאנקים בסבלותם, בעינויי גוף ונפש".

מכוח לשון הרבים שנקטה התורה בנוגע לפתרון הסופי, "הבה נתחכמה לו" (השוו לבראשית יא, ד במעשה מגדל בבל: "הבה נבנה לנו עיר"), דרשו חכמים (סוטה יא, ע"א) שפרעה לא היה לבד במזימה הנוראה וזימנו את חברי "ועדת ההיגוי" של מכונת ההשמדה לפונדק אחד. לפי מדרש זה, היו אלה חברי ה"טְרִיוּמוִירַאט", שלישיית המנהיגים שנקראו לתכנן את הפתרון הסופי: "שלושה היו באותה עצה: בלעם ואיוב ויתרו. בלעם שיעץ – נהרג. איוב ששתק – נידון בייסורין. ויתרו שברח – זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית(!)".
העמידה בפני הרוע מציבה אתגר גדול לאדם: האם יצטרף לציר הרֶשַע, במעשה או במחדל, או שמא ייחלץ חושים לסייע לעשוקים ולנדכאים בציר היֶשַע. "איוב ששתק – נידון בייסורין". אדישות, עצימת עיניים, עמידה מִנֶגֶד וחדילה מֵעשייה – זאת למדנו משכבר הימים – גרועות לעיתים יותר מכל וחמוּרות לא פחות מעשייה רשלנית ופושעת.
יתרו לא נהג כאיוב ונותר אדיש. יתרו ברח, ויש הדורשים בריחה זו לגנאי. עם זאת, לפי הדורשים אותו לשבח, יתרו לא עשה כן בשל חוסר רגישותו לכאב הנאנקים אלא בשל אי יכולתו להתמודד עם כוחות הרֶשַע. לפי ניתוחו של הרב ליכטנשטיין, יתרו היה מודע היטב לעוול המוסרי ולאכזריות הנוראה שבמעשי פרעה, אך לא היה יכול להם. הוא לא היה אדיש אלא נואש. רגישותו לסבל וחוסר יכולתו למנוע אותו לא הותירו לו ברירה אלא לברוח לארץ מדבר, לפרוש מחיי המעשה לחיי הרוח.
ואכן, לפי תיאורם של חז"ל, יתרו היה תייר קבע בממלכת הרוח. "נוסע מַתמיד" בעולם הדת והדעת. בחיפושיו אחר האמת התיאולוגית, "לא הניח יתרו עבודה זרה בכל העולם שלא חזר עליה ועבדה" (מכילתא יתרו). לא ייפלא אפוא שגם כש'שמע' על התגלות הקב"ה במעמד הר סיני, מייד התייצב ובא. ולא עוד, אלה שבירך וקרא בשם ה': "ברוך ה'… עתה ידעתי כי גדול ה' מכל הא-להים" (יח, י-יא).
כל עוד חנו ישראל ליד "הר האלוקים", נשאר יתרו עימם. אך כאשר ביקשו לשוב לחיי המציאות, למסע במדבר הנורא וכיבוש הארץ, יתרו ה'רוחני' לא מצא עוד את מקומו עימם ופרש מהם. משה רבנו, לעומתו, לא ברח אלא בחר להנהיג את עַמו. כך, בימים ההם. וכך, בזמן הזה. יש מנהיגים שבורחים מאחריות, אטומים לסבל הנאנקים והסובלים, נוטשים את הספינה הטובעת והולכים "לעשות לביתם". ויש כאלה, הבוחרים להתמודד עם האתגרים הגדולים שנכונו לעמם ולארצם.