הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')כנגד ארבעה בנים דיברה התורה בפסח, ועל ארבעה מינים דיברה התורה בסוכות. אולם הבדל גדול יש ביניהם. בפסח אנו מדגישים עד כמה כל אחד מהבנים איננו מושלם: האחד רשע, האחר תם שהוא מעין עם הארץ, השלישי אינו יודע לשאול והוא בבחינת בור גמור, ולגבי החכם לא מוזכר שהוא גם צדיק.
ארבעת המינים של סוכות, לעומת זאת, מביאים יחדיו את כולם בטוב: את הלולבים שאמנם אין להם מעשים טובים אבל הם לומדים תורה, ההדסים לא לומדים תורה אבל עושים מעשים טובים, האתרוגים מצטיינים הן בתורה והן במעשים טובים, ואף הערבות שבשני הפרמטרים הן חסרות (ויק"ר, ל, יב) למצוות הן מצורפות. בסוכות אוגדים את כולם יחד לשם מצווה.
בפסח נוהגים בגישה ביקורתית, ולרשע אנו עונים בתקיפות בבחינת "הקהה את שיניו". בסוכות דוחקים את הביקורת, ומדגישים שגם הערבה היא בשר מבשרנו. בלעדיה לא נוכל לקיים את מצוות ארבעת המינים, ובהושענא רבה אף נזכה אותה במעמד מיוחד.
ההבדל בין האופי של פסח וסוכות ניכר בכל ענייני החג. בפסח כל יהודי הופך לקפדן וחשדן, המחפש את החמץ ומתאמץ לבערו מהעולם. בסוכות, לעומת זאת, אנחנו לוקחים את הקרשים והענפים הפשוטים ביותר בלי לברור ולהקפיד, ועושים בהם מצווה. פסח הוא חג של מלחמה ברע ומאמץ להכחידו, ואילו סוכות הוא חג של קירוב הרע ומאמץ להעלותו.
בפסח שוררת הפרדה בין יהודים. כשהיה בית המקדש קיים היו אוכלים את קורבן הפסח "אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת" (שמות יב, ג-ד). כל משפחה אכלה לחוד, ובלית ברירה צרפו את "שְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב". לא צרפו לאכילה זרים ורחוקים, ואף העבד הודר כל עוד לא גויר. בסוכות לעומת זאת אנו מצווים להזמין את כולם לסעודה ולשמחה: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (דברים טז, יד).
אופיים המובחן של שני החגים הללו השתמר לדורות, כאשר גם כיום פסח הוא חג ההתבדלות, בו יהודים נזהרים שלא לאכול אלה אצל אלה, ואילו סוכות הוא חג האחדות, בו יהודים ששים ושמחים לארח ולהתארח.
אם נרחיב יותר את המבט נמצא ששלושה רגלים הם, וכל אחד מהם מציב בפנינו דגם אחר של יחסים בין יהודים שונים בישראל. הדגם של פסח הוא של הפרדה והדרה, של ביקורת ושלילת הרע והרעים. הדגם של שבועות הוא דגם של אחדות מוחלטת המטשטשת את ההבדלים בין יהודים: "וַיִחַן שם ישראל נגד ההר" כדברי חז"ל: "כאיש אחד, בלב אחד" (שמות יט, ב, מכילתא שם ותנחומא יתרו ט). זוהי אחדות שבה כולם חושבים אותו דבר, עושים אותו דבר ואף אומרים אותו דבר בדיוק: "נעשה ונשמע".
שונה משני אלה הוא הדגם של סוכות, דגם של אחדות המשמרת את השונות ולא מבטל אותה כלל. בסוכות כל יהודי שומר על זהותו וצביונו: אתרוג או לולב, הדס או ערבה, כולם יעלו לפני ה' למצווה. בשבועות כולם מקבלים בדיוק את אותה תורה, באותה דרך ובאותה אמירה, ואילו בסוכות כל אחד יקים סוכה אחרת, ויקשט אותה בצורה שונה, ואת ארבעת המינים יבחר ויקשור כפי מסורת אבותיו. לשמחת בית השואבה יביא כל אחד את רגשותיו, אך ירקדו כול ישראל יחדיו.
דגם האחדות שמציב סוכות הוא כזה בו אנשים מכבדים כל אחד את חברו ושמחים אלה עם אלה, לא בשל העובדה שכולנו אותו דבר, אלא למרות היותנו שונים מאוד זה מזה.
בתחום הדתי אנו עדים לאחרונה ליותר קבלה והכלה של סגנונות שונים של דתיות. התרגלנו במיוחד מאז שמחת תורה תשפ"ד ליהודים שהולכים עם ציצית אך בלי כיפה, מניחים תפילין אך מחללים שבת, שומרות שבת למחצה, לשליש ולרביע, אך גם מתלבשות למחצה, לשליש ולרביע.
לעומת זאת בנושאים אידיאולוגיים, חברתיים ופוליטיים שהם מוקדי הפלגנות שלנו, המושג אחדות הוא מושג שכולם אוהבים להעלות נס, אבל עושים ממנו קווץ'. גם המפלגים הגדולים ביותר רוממות האחדות בגרונם, אף שחרב הפלגנות בידם, שכן הם תומכים באחדות, אך רוצים שתהיה בצלמם וכדמותם. זו תמיכה באחדות עם תנאי: שיובילו אותה אנשים שדעותיהם כדעתם. ברם, אחדות אמיתית אינה מתבטאת בהפרחת סיסמאות לאוויר אלא בהפרחת האוויר באווירה של הבנה והכלה ובנכונות להתפשר, לוותר ולתת מקום לאחר. בלי צעדים אלה, הדיבורים על אחדות הנם ריקים מתוכן וחסרי משמעות.
דגם האחדות של סוכות קורא לנו להניח בצד את ההבחנות המתייגות יהודים לפי דתיות ומוצא, מגזר ותת-מגזר, אידיאולוגיה והשקפה פוליטית. החג מזמין אותנו לשמוח אלה עם אלה, ולקיים את דברי חז"ל על הפסוק: "כל האזרח בישראל ישבו בסֻכֹּת" – "מלמד שכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת" (סוכה כז, ב).
