כל הפוסטים באביעד הכהן

  "וגם את נח באהבה זכרת". מלים אלה, מתוך תפילת הזיכרונות של ראש השנה עוד מהדהדות באוזנינו. וכמאליה עולה השאלה

  הרב יהודה עמיטל העמיד תלמידים הרבה. הכריזמה הטבעית שלו, החזון והיכולת להגשימו, הלהט והמקוריות עשו את שלהם. במשך עשרות

בימים שבהם הבידוד היה למצוות היום, וכל איש יושב תחת קפסולתו ותחת קפ-סוכתו, והמתח החברתי בין מחנות שונים עולה לגבהים,

אבסורדי ככל שזה יישמע, אפשר שדווקא השנה, בשל הבידוד – מרצון או מאונס – שחווים רבים מאתנו (כמו גם ה'קיצוץ'

בימים אלה, שבה המגפה ממשיכה להכות בנו בכל עוז, חשים רבים עצמם כ"מצורעים". החולים שבינינו, צריכים להיסגר בביתם או לנדוד

"הא לחמא עניא" אינו היסטוריה. הוא תוכנית ריאליטי. כאן ועכשיו. קטע קדום זה (שידוע לנו למן תקופת הגאונים), אחד המוכרים

פרשת הקללות היא פרשה קשה. ל"עיכול", לקריאה ולשמיעה. שחפת וקדחת, מכלות עיניים ומדיבת נפש. מגפה, מנוסה. שמים כברזל וארץ כנחושה.

  על מה עשה ה' ככה לארץ הזו? מה חרי האף הגדול הזה? בשביל יהודי מאמין, הייתה השואה ונשארה "חור

מעשה בבחור ישיבה שבא לפני הרב יהודה עמיטל ע"ה, ראש ישיבת "הר עציון", ופניו מכורכמות. "שאלה קשה יש לשאול. קשה

עוד כשהיה דוֹדי ע"ה נער עוּל ימים, שלח ידו במלאכת השיר. כיוון שהיה שרוי ומעורה בין בני "היישוב הישן" בירושלים,