כל הפוסטים באלינור רחימי

אי שם בין החמין לבין השנ"צ הבלתי נגמר של שבת, דפדפתי בכמה עלוני שבת ושם התנוססה מודעה שנוסחה כך: "גם

מבין המיצרים דרך תשעה באב ואפילו עד ט"ו באב אלה זמנים של התכנסות, של אבלות, זמנים של חשבון נפש חברתי.

כולם מדברים על "החופש הגדול", כאילו מדובר באירוע לאומי. קבוצות ווטסאפ מתמלאות בתמונות של פארקי מים, מסלולים בדרום ומעיינות בצפון,

מי שחווה התקפי חרדה, יודע שהדבר הראשון שאסור לעשות בזמן התקף זה לנסות להתנגד לו. חייבים לתת לו להיות ולשנן

פודקאסטים זאת האופנה, ארתור, כולם חייבים את זה עכשיו. וכשאני אומרת כולם, אני מתכוונת לכולם – כולל אנשים חסרי מודעות

נחשפתי השבוע לסרטון שממש התחברתי לתוכן שלו. הרגשתי שהוא אמיתי ונכון, למדתי ממנו, ואולי זה ייתן נקודה למחשבה לעוד רבים,

המלחמה, והייאוש שבא איתה, נתנו את אותותיהם והשבוע החלטתי להתעלות על עצמי ולנסות לתת שוב צ'אנס למשהו ששנוא עליי במיוחד:

כולם מדברים על כמה השבת היא מתנה. נכון, יש לנו 25 שעות של ניתוק ושקט ומנוחה. אבל יש שבתות שאני

בגיל 22, שידוכים מרגישים כמו מבצע סודי של המוסד: כל פגישה עטופה בהתרגשות, סודות, ותפילות. בגיל 32? את מרגישה כמו

יש רגעים ברווקות שאת יודעת בדיוק מה את רוצה. ואז מגיע רגע שאת בטוחה שמצאת את זה. למשל: כשבחור שולח