כל הפוסטים באבינעם הרש

תכל'ס, איך שאני לא הופך את זה, מדובר באחד מהמכתבים היותר קשים שקיבלתי לאחרונה. כתבה אותו אמא כואבת. מתוסכלת. נבוכה.

  אמנם עברו כבר 4 שנים אבל אני עדיין זוכר את זה באופן בהיר ומדויק במיוחד: חינכתי את כיתה ו'.

הרגשתי איך שהאדמה פותחת את פיה ובולעת אותי. ולחשוב שעוד צעקתי וגערתי בו לפני כולם. להיות מורה זה קודם כל

יש תלמידים שיש להם מתמטיקה, אנגלית ומחשבים הרבה יותר ממנו. אבל לא נשמה, לב ורגישות יותר גדולים משלו אחד מהסיפורים

מה בכלל הכיף בללכת עם נעל חדשה, אם אתה יודע שהיא גורמת סבל למישהו אחר? פתאום אני קולט שרוב התלמידים

רוצים להטמיע הרגלים חדשים שקשורים לתפילה ועבודת ה' בילדים שלכם? תעטפו אותם בחוויות מזמינות   פגשתי אותו במתחם ממילא: חבר

לכאורה המשפחה שילמה על המלצר הזה. הם יכלו, אם רצו, לאכול גם שמונה שעות. אבל אפשר להיות בני אדם   

  מרגע שנכנסת לתפקיד ולבשת את חליפת המחנך היא תמיד תלך איתך ותלווה אותך כמו צל. גם בחיים הפרטיים אתמול

    "קודם כל חיבוק ונשיקה. אחר כך נראה כמה יש בתעודה" השבוע סיימו תלמידי היסודי את הלימודים שלהם והגישו את

  "לפעמים נראה שתוכנות הסינון הסלולרי מסננות לילדים הדבר הלא נכון – יותר משדחוף לסנן את התכנים, דחוף לסנן את