כל הפוסטים באביעד הכהן

  שני ספרים מעולים שיצאו לאור לאחרונה, "צל ידו" (עם עובד) של חיים באר ו"טובי בנינו" (כתר), של אריאל הורוביץ,

עיון במקורות המשפט העברי מלמד שחיבת ההתדיינות וההתנצחות המשפטית אינה זרה לעם ישראל רבים מֵצֵרים על ה"מִשְפָּטִיזַצְיָה" שעוברת החברה הישראלית.

בחלוף מאות רבות של שנים, שבהן נושא השמיטה נותר זנוח באופן יחסי, וכמעט ולא נדון בעיון מעמיק ובהיקף נרחב בספרות

לצד איסור השכחה, ראו כבר חכמים הראשונים ברכה בשכחת דברים מסוימים השכחה והזיכרון הן תופעות פסיכולוגיות, פיסיולוגיות, אנושיות. לא אחת

בכל דבר שיעשה האדם עליו לנסות לפעול ברוח 'אתיקת העבודה', כלומר – בכל כוחו השגרה, "מצוות אנשים מלומדה", אֵם כל

לצד השמחה על השינוי במצבה הפיזי של העיר וריבוי יושביה, עדיין מוטלת עלינו חובת חשבון הנפש בגין אורחות יושביה המונח

הראי"ה קוק ובנו הביעו בהקשרים שונים רתיעה וסלידה מפעולות נקמה דוגמת "תג מחיר" הפוגעות בחפים מפשע שעת נקמה. לאחר כמה

מה טעם הסתיר הכתוב זהותם בתחילה? ומה טעם פירש הכתוב שמם בהמשך? מעשהו של פינחס עשוי בקלות לשמש אבן פינה

  אחת התופעות המרתקות בספרות התורנית בת ימינו היא יצירות רבות מעוף שנכתבו לאו דווקא על ידי יושבי בית המדרש

אחת המצוות שבהן נצטווה משה רבנו במדבר נזכרת בפרשתנו: "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא