כל הפוסטים בקותי גוטמן

שנים כולם מציירים אותי כאילו נולדתי עם תכסיס בכיס, כאילו ליבי אינו אלא קופת שרצים של מניפולציות. אז הנה, אני

זקנה אחת בבאר שבע. עייפה, לא מן הזקנות הזקופות של ימינו. כך מרכלים עליי. לפי המדרש בת 86 הייתי כשבעלי

אני זוכר את היום ההוא. בא אליי הזקן העברי – עיניו אדומות, לבושו קרוע, קולו חנוק. הוא אמר בקול רועד:

אני לא מבינה אותו. באמת שלא מבינה. מה יש לגבר בן 99 לחפש בחוץ, בשמש הזאת – ועוד אחרי שרק

היא כבר לא צעירה כל כך, למרות שלפי המראה שלה אי אפשר לנחש שהיא בת 65. השנים לא הכהו את

הם ישבו להפסקת סיגריה. העץ הכבד, 50 אמות אורכו, היה מוטל לרגליהם. מזריחת החמה הם סוחבים אותו — ועדיין לא

לפני חודשיים קיבלתי את הבשורה ששינתה את חיי מן הקצה אל הקצה. עד אז הכל התנהל על מי מנוחות. כבר

עמדתי מול העם, עיניי משוטטות על פניהם. אני יודע – אלה רגעיי האחרונים כמנהיגם. קולי עוד נשמע, אך ליבי כבר

לפני כמה חודשים, מצאתי את עצמי עומד מול המראה. לא סתם מבט חטוף – מבט ארוך, כזה שמסתכל ישר בעיניים.

״את שומעת?״ – פנה שמעון לאשתו – ״עכשיו קיבלתי את דוח המשכנתא. כבר חמש שנים אנחנו משלמים שבעת אלפים שקלים