הַבָּאִים מִצְרָיְמָה
הגלות איננה רק הגדרה טריטוריאלית, ומנהיגות איננה רק תולדה של כריזמה, רטוריקה, כוחנות, מוחצנות, גאווה, כמות ציוצים בטוויטר או כמות
הגלות איננה רק הגדרה טריטוריאלית, ומנהיגות איננה רק תולדה של כריזמה, רטוריקה, כוחנות, מוחצנות, גאווה, כמות ציוצים בטוויטר או כמות
יש מצבים וניסיונות בחיים, בהם האדם מרגיש שהכל נגדו, שאין סיכוי, שהכל רע, שדברים לא מסתדרים- ואז הוא שולף את
המילה החותמת את הפסוק הראשון בפרשה " וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת
אבי רט קל לשיר על שמחה. קל להעביר שיחות על שמחה. קל לכתוב על שמחה. לא קל להיות בשמחה. עבור
פעמיים באותו פסוק חוזרת התורה על צמד המילים- 'אַחֲרֵי רַבִּים': "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת
שני רבדים יש בכל שלטון. יש את הרובד האדמניסטרטיבי-ביורוקרטי-מנהלי, ויש את הרובד הערכי-מוסרי. בסופו של דבר שני הרבדים הללו צריכים
תופעה ידועה, מרתקת ומדהימה, היא התופעה של אנשים מגמגמים כאשר הם מדברים, אפילו גמגום כבד וקשה מאד, אולם כאשר הם
רבים עסקו בשאלה המעניינת מדוע היה צורך בעשר מכות במצרים, עד מכת בכורות? לכאורה, אם הקב"ה רצה לגאול את בניו
השתלשלות הדברים בתחילת הפרשה היא כזו; בתחילה פונה הקב"ה אל משה: " וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'",
שני תארים הוצמדו לדמותו של משה רבנו. האחד- רועה צאן: 'וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה', והשני – איש הא-לוהים: 'תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ