כל הפוסטים בבשלח

הרב משה פינצ'וק, ראש המרכז למורשת ישראל, המכללה האקדמית נתניה במקורותינו הקדומים, המשנה, התוספתא והתלמודים, ט"ו בשבט לא מוכר כחג.

תופעה ידועה, מרתקת ומדהימה, היא התופעה של אנשים מגמגמים כאשר הם מדברים, אפילו גמגום כבד וקשה מאד, אולם כאשר הם

קריעת ים סוף נתפסת בעינינו כאירוע חריג מהמהלך הטבעי של הבריאה. העובדה שמי הים הפסיקו את מהלכם הטבעי מתפרשת כמוטציה

בשיא האופוריה של היציאה מעבדות לחירות, נחבא פסוק אחד אל הכלים: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו. כי השבע השביע

קריאת פרשת השבוע וההפטרה (שופטים ד'- המלחמה בסיסרא ושירת דבורה) ששודכה לה, מחייבת עצבים חזקים. חיים ומוות, ייאוש ותקווה, היו

ובכן, שוב, לכאורה ורק לכאורה, הקב"ה מגיב לאירועים. רק לאחר שעדת בני ישראל מתלוננת- מִֽי־יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם

בלבול ומבוכה אחזו בעם ישראל עם הגיעו אל קרבת ים סוף, כשהתברר שמצרים רודפים אחריהם. כשהם נתונים בסכנה קיומית בין

אחת המצוות הראשונות שנצטוו בני ישראל בצאתם ממצרים היא: "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק