כל הפוסטים בדבורה זגורי

זה לא סיפור שלי, אבל הוא מכונן אז תקשיבו. פעם, לפני עשרים שנה בערך, זוג חברים שלי נסעו לטיול בהרי

רוני נשען על פתח הדלת ושאף מהסיגריה שבידו. השמש ירדה על השדות שבעמק ותיכף שבת. "סיגריה אחרונה לפני שבת", הוא

עמים שנלחמים מלחמות סייבר לא רצים עם חיל פרשים אחד אל תוך השני, מסתכלים לאויב בלבן שבעין, מסובבים בגוף שלו

תראו אותנו, שומעים מה קורה כל רגע. בוואטסאפים, בפייסבוק, באפליקציית חדשות. ממש כל רגע. בגאורגיה יורד עכשיו גשם. על גג

19 אם הטבעת חיכתה יפה כל השבת, היא עדיין שם, ואם לא, אז מה זה כבר משנה עוד שעה קרה

גדלתי במוסדות חרדים, בבית שהוא חצי חצי- ציוני וחרדי. היה פעם מיקס כזה. היום אתה חייב לבחור מחנה ולהשתייך אליו

"אתה יכול לקחת את האוטו שלי", הנהגת אמרה לטרמפיסט. "אתה נראה בנאדם רציני שממש יעזור לו רכב עכשיו" השבוע נסעתי

אני משתדלת לא לחזור למקומות, לא לראות שינויים ולקבל פרופורציות אחרות. כמו שכשהייתי קטנה המגלשה בגן השעשועים נראתה לי עצומה