כל המאמרים במדור זווית אישית

תחושת מחנק גוברת והולכת אופפת אותי יותר ויותר בזמן האחרון. תחושה כזו שכבר אי אפשר לפתוח את הפה, ובכלל לא משנה מה הנושא. יש איזו

פסוקו של יום להלן תקציר מחשבותיו והרהוריו של ראש הממשלה ביושבו מול הארון: "…אם זה מה שהם אומרים עליו אחרי מותו- אז מה הם יגידו

הכרת הטוב אני לא אוהב את העליהום הישראלי התקשורתי והציבורי ואת השמחה לאיד לנפילתם של הטייקונים. לפעמים יש בישראליות איזו תכונה מגונה – והיא השמחה

"לכל איש יש שם שנתן לו אלוקים ונתנו לו אביו ואימו" [זלדה]. עניין השמות תופס מקום של כבוד בסיומו של ספר בראשית, ובתחילתו של ספר

מדרשי כנסת אני מקוה שאני לא טועה, ושמה שיקרה בין כתיבת שורות אלו עד הדפסתם לא יפריך את טענותיי- אבל איכשהו אני חש שהכנסת הנוכחית

אוהבים הניגוד בין הנוף המדהים והפסטוראלי של ההרים והעמקים הסובבים את בית שמש, לבין גודל הטרגדיות והמשברים שנגלו לנגד עיני, רק העצימו כפל כפליים את

תנו לכוחות הביטחון לנצח המשפט המרכזי בשיר הנושא לסרט המיתולוגי של הגששים 'גבעת חלפון אינה עונה', הוא 'תן את הכבוד לצה"ל': " מלחמות ישנן בשפע,

פול ווליום משנכנס אדר- אל תחפשו את השמחה במקום בו יש הרבה סאונד, אפקטים ורעש. אל תחפשו את השמחה בגורמים חיצוניים שמנסים בפול ווליום 'לעשות

יש מילה אחת שלעניות דעתי מבטאת את דעת כמעט כל אשר נשמה ערכית, יהודית, ישראלית וציונית פשוטה באפו, בלי שום קשר להשקפתו הפוליטית או הדתית

כאזרח מן הישוב, אתה רוצה לחשוב ולהאמין שאתה נמצא בידיים בטוחות. אתה רוצה להאמין כי בחדרי החדרים, ברגעים של הכרעות אמת גורליות- בין אם זה