כל המאמרים במדור בשערי המשפט העברי

התיאור המרתק של פרשיות יציאת מצרים מתאר את תהליך הפיכתם של מנהיגי העם, משה ואהרן, בצו הקב"ה, ממנהיגים רציונליים, שהגיעו זה כבר לגיל גבורות(!), רבי

אחת התופעות הבולטות ביותר בעולמו של מקרא היא הייחוס. בשונה מהנהוג בימינו שבהם מבקשים מאדם כי יציין את שמו ושם משפחתו, בעבר הלא רחוק לא

בבואם לתאר תחומי הלכה שלמים, כאלה שתלויים בפסוק אחד בלבד, דיברו חכמים הראשונים (משנה חגיגה א, ח) על "מקרא מועט והלכות מרובות, כהררים התלויים בשערה".

לכל אחד מפסוקי התורה שפה משלו, מנגינה משלו. אך יש מקרים שבהם בין שלל הפסוקים, מזדקר בבת ראש פסוק שמקרין עוצמה מיוחדת. אחד מהם –

לא, זו לא טעות. הציווי "לך לך" מאפיין שני ניסיונות גדולים שבהם נתבקש אברהם אבינו לעמוד. בראשון, הפותח את פרשת "לך לך", נצטווה אברהם: "לך

"אחרי החגים" כבר פה. כבכל שנה מצווים אנו "להתחיל מבראשית", תרתי משמע. שנה חדשה של התחלות ותקוות ותפילות לעולם טוב יותר, צודק יותר, מוסרי יותר.

באופן אירוני משהו, דווקא פרשת "ויחי" מתארת את הסתלקות שני אבות האומה, יעקב ויוסף. תיאור פטירתו של יוסף קצר – בן מילה אחת ("וימת יוסף")

אֶרֶץ גֹּשֶׁן היא אזור במצרים העתיקה המוזכר בתורה כמקום מושבם של בני ישראל מירידתם למצרים מארץ כנען. מדוע אזור זה הפך למקום מושבם של בני

התבוננות בפרשת יוסף המשנה למלך העלתה לא מעט תהיות בקרב הפרשנים. הכיצד זה לא יצר קשר עם אביו במשך תקופה כה ארוכה? מה הטעם שהתנכר

על פני הדברים, לפחות לפי פשט הכתובים, מעשי יהודה עשויים לשמש דגם ואב טיפוס להחפצת האדם. רמז ראשון לכך מצוי כבר בראש פרק לח. יהודה