כל הפוסטים בקותי גוטמן

אנחנו שנינו מאותה עיר, ליתר דיוק — מאותו הדיר. הוא שעיר, וגם אני שעיר. גדלנו יחד באותם שבילים צרים, שמענו

אני יושב עם שלושת ילדיי המצורעים וחושב: "אִם נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר, וָמַתְנוּ שָׁם; וְאִם נֵשֵׁב פֹּה, וָמַתְנוּ". קשה להיות

הם ישבו יחד, מאחורי אחד האוהלים שבקצה המחנה. היה חם, והשקט שאחרי השריפה עוד הדהד באוויר.  היום השמיני. יום שבו

"וְהַנּוֹתָר בַּבָּשָׂר וּבַלָּחֶם – בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ". הפסוק הזה, מתוך פרשת 'צו', מחזיר אותי 50 שנה לאחור. בילדותי בבאר שבע, גרנו

הוא קרא לאחיינו, איתמר, ומינה אותו לרואה החשבון של פרויקט המשכן. לא תפקיד פשוט. משה עמד מחוץ לאוהלו, הדפים פרושים

הידיעה התפשטה כאש בשדה קוצים: המנהיג חוזר מהפסגה ועומד לשאת נאום בפני העם כולו. הכינוס פתוח לכולם, אך לא ברור

הסיגריה החלה להראות סימני גסיסה, והוא השתעל וירק מרירותה כלפי התהום. משהו מרוממות הרוח שנטענה בו בעת מתן תורה עומעם,