כל הפוסטים בקותי גוטמן

אני עומד על שפת ים סוף. האיום הקיומי שאיים לאבדנו קורס לנגד עיניי. ראיתי את המכות, את האדמה הרועדת ואת

לפני 50 שנה, בפרשת בא, הייתי נער לפני בר מצווה, עם קול מתחלף ויד שלומדת לאט איך קושרים רצועה. כחודשיים

בהתחלה עוד האמנתי להם. לא מתוך רוע, אלא מתוך הרגל. כך גדלנו. אמרו לנו שהכל בשליטה, שהמנהיג רואה למרחוק, שמשמרות

המילים הבאות נשמעות כמו וידוי, אבל בעצם זוהי דרשה. הרי תורתי אומנותי. כך לימדו אותנו, כך חינכו. האידאל ברור: להיות

פעם לא היה צריך לשאול אותי. כך זה היה. פרעה אמר: כולם דעו: בלעדיי לא ירים איש ידו ורגלו בכל

בשקט זה התחיל. לא מפני שלא היה לי מה לומר, אלא מפני שפחדתי ממה שיקרה אם אדבר. עמדתי שם בין

ויהי מקץ שנתיים ימים, וטראמפ חולם. ובחלומו שבע מלחמות, וכמספר הזה שבעה פתרונות, הסכמי שלום הנכרתים בלילה ונבחנים באור. וכדרכם

היינו רְכוּנִים על הגמרא, בלימוד המשותף שלנו בפרשת עגלה ערופה בנחל. הייתה בי התרוממות רוח גדולה. הנה אני זוכה לשבת

שלושה עשורים וחצי שאין לי מנוחה בלב, מאז אותו רגע – הרגע בו אחי חטף את הברכה. מי האמין שיגיע

שנים כולם מציירים אותי כאילו נולדתי עם תכסיס בכיס, כאילו ליבי אינו אלא קופת שרצים של מניפולציות. אז הנה, אני