הירא לדבר ה'
בהתחלה עוד האמנתי להם. לא מתוך רוע, אלא מתוך הרגל. כך גדלנו. אמרו לנו שהכל בשליטה, שהמנהיג רואה למרחוק, שמשמרות
כל הפוסטים בקותי גוטמן
שהתחדשו גזירותיו
המילים הבאות נשמעות כמו וידוי, אבל בעצם זוהי דרשה. הרי תורתי אומנותי. כך לימדו אותנו, כך חינכו. האידאל ברור: להיות
כִּי אִם בְּרוּחִי, אָמַר ה'
ויהי מקץ שנתיים ימים, וטראמפ חולם. ובחלומו שבע מלחמות, וכמספר הזה שבעה פתרונות, הסכמי שלום הנכרתים בלילה ונבחנים באור. וכדרכם
כאשר תְּעִיק הָעֲגָלָה הַמְּלֵאָה*
היינו רְכוּנִים על הגמרא, בלימוד המשותף שלנו בפרשת עגלה ערופה בנחל. הייתה בי התרוממות רוח גדולה. הנה אני זוכה לשבת
אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה
שלושה עשורים וחצי שאין לי מנוחה בלב, מאז אותו רגע – הרגע בו אחי חטף את הברכה. מי האמין שיגיע
ברחל בתך הקטנה: לבן מדבר
שנים כולם מציירים אותי כאילו נולדתי עם תכסיס בכיס, כאילו ליבי אינו אלא קופת שרצים של מניפולציות. אז הנה, אני
ואקברה את מתי
אני זוכר את היום ההוא. בא אליי הזקן העברי – עיניו אדומות, לבושו קרוע, קולו חנוק. הוא אמר בקול רועד: