כל הפוסטים בקותי גוטמן

בשבוע שעבר הייתי בבית חולים לצורך פרוצדורה רפואית. חדר ההמתנה היה מלא באנשים מבוגרים, ועיניים עקבו אחרי המסך הקטן שמכריז

בפרשת השבוע נקרא על ירך המשכן צפונה. הפעם הטור שולח מבט לעבר הצפון. בפרשה הזו, המשופעת במספרים ובמידות, אני חושב

ישבתי מול אחד הנכדים, מחברת פתוחה בינינו, והוא מחק שוב ושוב מילה שלא הסתדרה לו. האות יצאה עקומה, המשפט לא

הוא עומד בבית הכנסת. צעיף צמר דק כרוך סביב צוואר שכבר ראה מדבר. הוא מהדק את האצבעות סביב מגילת הקלף,

בפרלמנט של מדבר סיני, ספסלי האבן חורקים, כוסות השיכר ראו כבר הכל, והרוח המדברית מצליחה להכניס את האובך גם דרך

הלכתי לתומי ברחוב, שקוע במחשבותיי, ולא שמתי לב לבור שנפער בשולי המדרכה. צעד אחד לא מדויק, מעידה, והקרסול הסתובב. עצרתי

כשיתרו הציע למשה למנות שופטים, "אַנְשֵׁי חַיִל, יִרְאֵי אֱ-לֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת", הוא לא תיאר לעצמו שמאז ערב שבת קודש פרשת

אני עומד על שפת ים סוף. האיום הקיומי שאיים לאבדנו קורס לנגד עיניי. ראיתי את המכות, את האדמה הרועדת ואת

לפני 50 שנה, בפרשת בא, הייתי נער לפני בר מצווה, עם קול מתחלף ויד שלומדת לאט איך קושרים רצועה. כחודשיים

בהתחלה עוד האמנתי להם. לא מתוך רוע, אלא מתוך הרגל. כך גדלנו. אמרו לנו שהכל בשליטה, שהמנהיג רואה למרחוק, שמשמרות