כל הפוסטים בהרב יובל שרלו

״ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה״ – משעה שמזכירים במדינת ישראל של היום את המילה ״משפט״, הדעת נסחפת לעיסוק בשאלות חוקתיות:

בתולדות מדינת ישראל היו שני גלים של דיונים בדבר המשך שמירה הלכתית לצומות החורבן. הגל הראשון היה עם הקמת המדינה,

סיפורו של חוני המעגל, שנטע חרוב על אף העובדה שלא הוא צפוי ליהנות מפירות אלו, כי אם הדורות הבאים, מהווה

"דברים שרואים משם לא רואים מכאן" – זהו אחד המשפטים השכיחים ביותר המבקשים להצדיק את העובדה שמה שנאמר באופוזיציה אינו

מקומו של המוות בשיח הציבורי ובשיח התורני – עבר שינוי גדול בשנים האחרונות. בעבר היה זה לא מנומס לדבר על

רעה גדולה הבאנו על עצמנו בדיון הציבורי. הרעה הזו טמונה במתח שבין טיעון ה״עשבים השוטים״ ובין הטיעון ״אתם!״. כל צד נוהג בו.

"וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – שלושה מוקדים מרכזיים נמצאים במעשה המרגלים, ושלושתם קשורים מאוד על

האם נוטשי אמונת אבותם הם שהקימו את התנועה הציונית או שדווקא נאמני המסורת והדבקים במצוות הם שעשו זאת? המחלוקת הזו

נזיר: קדוש או חוטא? סוגיה זו נידונה כבר אין ספור פעמים. במבט ראשון, הקורא בתורה עצמה מתרשם כי הנזיר הוא

"כי התורה לא תסמוך על הנס" – דברי הרמב"ן הכותבים בפרק הפותח את ספר במדבר מבארים את הצורך במפקד. תשומת