בין ים סוף לטבעת החנק: הפרשה כקריאת עומק לדור של מאבקי זהות
פרשת בשלח איננה רק סיפור ניסי של קריעת ים סוף. היא אחת הפרשות הפוליטיות, החינוכיות והקיומיות ביותר בתורה. היא מספרת
פרשת בשלח איננה רק סיפור ניסי של קריעת ים סוף. היא אחת הפרשות הפוליטיות, החינוכיות והקיומיות ביותר בתורה. היא מספרת
פרשת בא מתארת את אחד הרגעים הדרמטיים ביותר בתולדות עם ישראל: היציאה ממצרים. אך עיון מדוקדק בפרשה מגלה דבר מפתיע:
פרשת עקב נפתחת בפסוק: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית…" (דברים
מנגד / רחל קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת: הֲבָא? הֲיָבוֹא? בְּכָל צִפִּיָּה יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ. זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים
תשעה באב, יום האבל על חורבן שני הבתים, נוגע בשורש הכואב של ההיסטוריה שלנו: לא רק מה שקרה, אלא איך
בשיח החברתי של ימינו בין מיעוטים לרוב, בין קבוצות שונות בציבוריות הישראלית, שאלת הערבות ההדדית רלוונטית מתמיד. האם קבוצות שבוחרות
"על הצורך הכמעט אובססיבי לשייך עמדות לקבוצות, אני יכול להעיד מניסיוני האישי. בכל פעם שאני מדבר עם קהל על ערכים
לעיתון "מקור ראשון" יש יוזמה ערכית יפה בשם "הצעות עריכה". זהו מדור בעיתון שמצטט בכירים שהשתמשו בשפה אלימה, מבזה ומכוערת
"וַתָּ֤מָת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם. וְלֹא־הָיָ֥ה מַ֖יִם לָעֵדָ֑ה" (במדבר כ', א'-ב'). שתי מילים קצרות וחרישיות – "ותמת שם מרים" –
קרח לא באמת רצה שוויון – הוא רצה שליטה. הוא עטף את השאיפה הזו במילים יפות. עלינו, כמחנכים, כהורים וכחברה,