כל הפוסטים של ד"ר תמר מאיר (ראש ביהמ"ד 'כולנה', ראש החוג לספרות בגבעת וושינגטון)

המעיין בדרשות חז"ל על מכות מצרים יבחין במגמה מעניינת: ייחוס של תכונות, מחשבות ורגשות אנושיים לדוממים ולבעלי חיים, או תביעה

מי שמשתמש בפיו להרע, פוסל אותו מלשמש בקודש חז"ל דרשו את המילה "מצורע" כ"מוציא שם רע". במקומות שונים חז"ל מבהירים

מדרש ויקרא רבה מביא בתחילת פרשת תזריע (לפסוק: "אישה כי תזריע וילדה זכר") דרשה מסוג פתיחתא: דרשת פסוק ממקום 'רחוק':

  השבוע הלך לעולמו הרב חיים קניבסקי זצ"ל, שלימד אותנו משהו על יחס הכבוד לזקנה ולזקנים. הפרשה שלנו פותחת בזה

על מנת שזוגיות תצליח, היא צריכה סולמות – יכולת התניידות תמידית בין גבוה לנמוך המילים "זה קרבן אהרן ובניו" מתקשרות

מדוע עוונו של השותף בשתיקתו לפשע חמור כל-כך? "ונפש כי־תחטא ושמעה קול אלה, והוא עד או ראה או ידע, אם־לא

  אחת השאלות בנושא המשכן, היא הקושי שבצמצום הקב"ה לתוך בניין חומרי. הדבר אכן מוצג כפלא גדול, והמדרש מצייר אותו

גם בעולם ללא משכן וללא מקדש, יש לנו אפשרות להכניס את הקב"ה אל חיינו, באמצעות עיסוק בהלכה המושג 'קהילה' הוא

"בשעה שעשו ישראל אותו מעשה (חטא העגל) כתחילה הלכו ישראל אצל חור, אמרו לו: "קום עשה לנו אלהים". כיון שלא

אם כבר, רומזת לנו הגמרא, ייתכן שבעלי המחלוקת הם הזחוחים מסכת חולין (ו ע"ב – ז ע"א) מספרת לנו על