על דאגה ואחריות
כשמציגים בפניי דעה, בעיקר אם היא מנומקת, יש לי נטייה לראות את הנקודה שבה הצד השני צודקים. כלומר, יש לי
כל הפוסטים של ווגנר דבורה (ד"ר, סוציולוגית, עורכת ספרות, לקטורית ומגיהה, מחברת הספר "האברך יענקי וייסברג", dvorawagner@gmail.com)
חופשות ותלונות
כשהטור הזה יופיע, אני מניחה שתשעה באב יהיה כבר מאחורינו. אסתייג ואומר שאם המשיח בינתיים הגיע ובית המקדש עומד על
אמת, חברות ובניין עדי עד
אצלי חברות היא עניין ארוך טווח. את החברה הקרובה הכי "חדשה" שלי לדוגמה, הכרתי כשנכנסנו לביתנו הנוכחי לפני 26 שנים.
בשבחי השעמום
לכו תספרו בלטות, היה המשפט הקבוע שהייתי מנדבת לילדים שלי כשהתלוננו בפניי על שעמום, והרי מעולם לא החזקתי מעצמי צוות
בין המצרים מתחילים
אני מאוד משתדלת שלא להיכנס לפינות מהן אין לדעת איך אצא. בדרך כלל אלה פינות של דברים שאני לא באמת
געגועים למה שמעולם לא היה
הילדים שיחקו בחוץ כל היום ושתו מים מהצינור בגינה. כל השכנים הכירו והיו טובים זה לזה. האוכל היה טעים יותר,
מה למדתי משבוע הספר
מאז שהספר שלי יצא לאור, שבוע הספר רלוונטי לחיי יותר ממה שחשבתי שאי פעם יהיה. מאחר שהחג הזה חל בימים
טילים ושבוע הספר
בשבת פגשתי חברה שעלתה לארץ לא מזמן. סיפרתי לה בהתלהבות על שבוע הספר ועל כך שאהיה בדוכנים עם הספר שלי.
האם להאמין למדד האושר העולמי?
במקרה או שלא, יצא שבשבוע אחד הקשבתי לשלוש הרצאות שונות שכולן התייחסו למיקומה הגבוה של ישראל במדד האושר העולמי. מהו
הרהורים על הורות
"את קולטת שכל הילדים שלך יזמים ואנשי עסקים?" העירה לי חברה. חייכתי בהסכמה. האמת היא שהמסגור הזה מצא חן בעיניי,