כל הפוסטים של עיני (יפה) נעמי (ד"ר, פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)

"היה היו לי פעם חיים שבהם צעדתי בנחת לצד בעלי, ג'ון. חיים רגילים בצבע בז'. ואהבנו אותם… הרגשנו, בצדק, שהתברכנו,

מדי יום אנו קמים למציאות מטלטלת ולבשורות איוב המבשרות על נפילתם של לוחמים, טובי בנינו ובנותינו. עוד ועוד אובדנים, עוד

המציאות הישראלית מטלטלת את חיינו החיצוניים והפנימיים זה למעלה משנתיים וחצי – טלטלה החוצה גילאים, מגזרים ותפקידים. נדמה כי המלחמה

חג השבועות מאחורינו, ואיתו נחתם רצף חגי האביב האינטנסיבי. כעת אנו נכנסים רשמית אל תקופה ממושכת ונטולת חגים, שתימשך עד

בימים אלו, ידע הוא לכאורה הכוח שלנו. אנו צורכים חדשות במינון גבוה, עוקבים אחר ניתוחים ותרחישי "מה יהיה", וסופגים אינספור

בשעה שתושבי הצפון מתעוררים לקול אזעקות ורעמי נפילות, ומשפחות הלוחמים מחסירות פעימה עם כל מבזק חדשות, נדמה כי במרכז המדינה

המושג "מיתת נשיקה" נשמע בימינו כהד מעולם אחר. חז"ל ייחסו פרידה כזו מהעולם לצדיקים: יציאת נשמה שאין בה מאבק אלא

אני מכירה 'סרבני ממ"ד', ודעתי נחרצת בעניין חשיבות ההתמגנות. כשהאזעקה מפלחת את האוויר, רובנו פועלים על אוטומט ורצים לממ"ד או

‫בעת כתיבת שורות אלו, שוררת "הפסקת אש" מול איראן ו(אולי) לבנון. בשורת הפסקת אש היא, לטעמי, רגע של "בין השמשות"

כולנו מייחלים לחירות – לאותה תחושה עמוקה של היכולת לבחור ולעצב את חיינו ללא תנאים ומגבלות. לכאורה, העולם המערבי מציע