כל הפוסטים של נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)

"וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו…" (בראשית ל"ז, י"א). אחיו של יוסף שונאים אותו ומקנאים בו על חלומותיו ועל דבריו. מהי קנאה? "קנאה

יוצא יעקב אבינו מבאר שבע לחרן. גם נמלט מחמתו של אחיו וגם נשלח למצוא לו בת זוג. כך או כך

יעקב ועשיו היו תאומים. לא תאומים זהים – שמקורם מאותה ביצית מופרית ודמיונם הגנטי מושלם, אלא "תאומי אחווה" – תוצר

פרשתנו סובבת, להבנתי, על ציר מופלא של חסד. חסדו של אברהם, חסדה של רבקה וחסדיהם של יצחק וישמעאל נגלים לנו

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ… וַיֵּלֶךְ אַבְרָם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'…" (בראשית י"ב א'-ד').

פרשתנו ובפרט הכנסת האורחים של אברהם אבינו, מזכירה לי סיפור מופלא ורווי רמזים של ר' נחמן – "מעשה מְאוֹרֵחַ". אצטט

פרשתנו רוויה בחציות גבול. תחילתה באנושות שהשחיתה את העולם בהתנהלותה הלא מוסרית, המשכה בחם, שראה את ערוות אביו וחצה גבול

תחילתו של ספר ושל סיפור, כמו גם של מפגש אנושי, אינו דבר של מה בכך. לא פעם עתידה של היצירה/של

פסוקי הפרשה מציבים ענן אשמה קבוע מעל ההתנהגות האנושית. מקריאת הכתוב נראה כי אין מנוס בידינו מלהִטמא, לחטוא (אם לא

פסוק נפלא נגלה לי בפרשה. כזה שאני נוהגת לומר בביתי לפחות אחת לשבוע, בפנים זועפות ומתוסכלות: " לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל