כל הפוסטים של נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)
מיטה ומיתה
יוצא יעקב אבינו מבאר שבע לחרן. גם נמלט מחמתו של אחיו וגם נשלח למצוא לו בת זוג. כך או כך
תאומים
יעקב ועשיו היו תאומים. לא תאומים זהים – שמקורם מאותה ביצית מופרית ודמיונם הגנטי מושלם, אלא "תאומי אחווה" – תוצר
חסד
פרשתנו סובבת, להבנתי, על ציר מופלא של חסד. חסדו של אברהם, חסדה של רבקה וחסדיהם של יצחק וישמעאל נגלים לנו
עולה חדש
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ… וַיֵּלֶךְ אַבְרָם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'…" (בראשית י"ב א'-ד').
אורח פורח
פרשתנו ובפרט הכנסת האורחים של אברהם אבינו, מזכירה לי סיפור מופלא ורווי רמזים של ר' נחמן – "מעשה מְאוֹרֵחַ". אצטט
חציית גבול
פרשתנו רוויה בחציות גבול. תחילתה באנושות שהשחיתה את העולם בהתנהלותה הלא מוסרית, המשכה בחם, שראה את ערוות אביו וחצה גבול
מחשבות על פתיחה
תחילתו של ספר ושל סיפור, כמו גם של מפגש אנושי, אינו דבר של מה בכך. לא פעם עתידה של היצירה/של
אשמנו
פסוקי הפרשה מציבים ענן אשמה קבוע מעל ההתנהגות האנושית. מקריאת הכתוב נראה כי אין מנוס בידינו מלהִטמא, לחטוא (אם לא
כי ככה בא לי
פסוק נפלא נגלה לי בפרשה. כזה שאני נוהגת לומר בביתי לפחות אחת לשבוע, בפנים זועפות ומתוסכלות: " לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל