כל הפוסטים של הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)

ראינו בפעם הקודמת את הפער העצום שקיים בין הלכות עבודה זרה, האוסרות על עשיית פסלי אדם וציורים של גרמי השמים

בעקבות הרשימות האחרונות שעסקו בדתיות הרצף בגבולותיה של האורתודוקסיה, קיבלתי תגובות שונות ומגוונות. תגובות רבות, נושאן היה משותף: הפחד ממדרון

ברשימותינו האחרונות ניסינו להצביע על מודל של רצף דתי שיכול להתקיים בתוך גבולותיה של האורתודוקסיה. העניין האחרון שאליו נתייחס במסגרת

ברשימות האחרונות ביקשתי להראות מזוויות שונות כיצד ניתן למצוא רצף דתי בגבולות האורתודוקסיה. ואולם, טרם הגענו למאפיין המרכזי של דתיות

היציאה מן הגלות והחזרה לארץ ישראל חוללו שינוי עמוק באורח החיים היהודי, מבלי אפילו ששמנו לב לכך. הקיום היהודי בגלות

בדרכי לישיבה שבה למדתי ביליתי זמן לא מועט בתחבורה הציבורית. דבר זה גרם לי לא פעם לנהל שיחות מפתיעות עם

הרב יהודה עמיטל ז"ל, ראש ישיבת 'הר עציון', סיפר שפעם אחת הסיע תלמיד מהישיבה. תוך כדי שיחה, אמר לו הרב

בזמן האחרון צמח שם חדש לאלו שנטשו באופן מוצהר את המחנה האורתודוקסי, והוא 'דתיי הרצף'. להיות דתי רצף משמעו שהנושא

תופעת החילון זעזעה את מחשבתו של הראי"ה קוק. בעודו בחו"ל הוא התייחס לחילונים באמות המידה המקובלות אז בעולם היהודי– ככופרים

"כי גדול הוא יותר ההבדל הפנימי שבין שומרי תורה לעוזבי דת, מאותו ההבדל שבין ישראל לעמים", כך כתב לא אחר