כל הפוסטים של הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)

בחיבור 'ירושלים' טבע משה מנדלסון מושג יפהפה בעיניי: פוליטיקה שמיימית. אני משתמש במושג זה בכל פעם שאני מתבקש להסביר נורמה

כל הפותח את סידור התפילה יכול להיווכח עד כמה למרות שאנחנו חיים ב"ה במדינה ריבונית בארץ ישראל, עולמנו הדתי שרוי

ברכת 'שלא עשני אישה' היא אחד מהאתגרים הרגישים העומדים בפתחה של היהדות בעידן המודרני. בניגוד לסוגיות אחרות הנוגעות לשאלת מעמדה

אם נשאל כל אדם כמה תפילות צריך אדם להתפלל כל יום על פי המסורת היהודית, ודאי שהוא יענה 'שלוש'. ואם

ממבט שטחי, לא ניתן לצייר פער גדול יותר מאשר מעמד מתן תורה ומעמד הגרים בחברה. מעמד הר סיני הביא את

ראינו ברשימה הקודמת כי שלוש התפילות שביהדות הן שחרית, מנחה ומוסף, שלהן קרבנות מקבילים בבית המקדש – תמיד של שחר

עד אנשי כנסת הגדולה, לא היה נוסח קבוע או זמנים קבועים לתפילה וכל אחד התפלל כשרצה ובנוסח שרצה. לדעת הרמב"ם,

כיום רגילים אנו להתייחס לתפילה כעניין שהחליף את עבודת הקרבנות בבית המקדש, כעין 'ונשלמה פרים שפתינו'. בהיעדר יכולת להקריב קרבנות

במשך שנים נהגנו לסיים את שיחות ערב יום הכיפורים בברכת 'צום קל'. בהחלט היה לברכה זו על מה שתחול: יום

התחלנו ברשימה הקודמת לדון בצניעות הלבוש הנדרשת בהלכה. הבאנו את דברי התלמוד 'טפח באשה ערווה' ו'שוק באישה ערווה' וראינו כי