כל הפוסטים של הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)

בשתי הרשימות הקודמות עמדנו על שני עקרונות סותרים שאני מבקש להציב בבסיס פסיקת ההלכה – מצד אחד, שמירה על המנהגים

לא ניתן לכפות אחדות מאולצת על אנשים. לכן לא ניתן לבטל מסורות ומנהגים שהביאו איתם יהודים בקיבוץ הגלויות האחרון. אבל

ראינו בפעם הקודמת כי לדעת הרמב"ם הנצרות היא עבודה זרה לכל דבר, וממילא יש להחיל עליה את כל האיסורים החלים

ברשימות הקודמות עקבנו אחר דרכי התפתחותה של ברכת הלבנה, מברכת ראיה לטקס המלווה כל ראש חודש. נעיר על מספר נקודות

ברשימה הקודמת ראינו כיצד הפכה ברכת הלבנה בתלמוד הבבלי מברכת ראיה רגילה, לברכה הנושאת עמה רמז לגאולת ישראל. כעת נדון

לכאורה, דינה של ברכת הלבנה אמור להיות כשאר ברכות הראיה, שמטרתן לחזק את האמונה בבורא עולם לנוכח תופעות טבע שונות.

אחת ההבחנות הנפוצות בעולמה של ההלכה הוא בין קולא לחומרא. הבחנה קטגורית זו קובעת את המתודולוגיה של הפסיקה בדינים שונים

נושא גילוח הזקן הפך אצל האחרונים לסוגייה בוערת, משום שהטכנולוגיה המודרנית פיתחה אמצעי גילוח חדישים, שלא היו קיימים בעבר, שהעלו

אופנות, כטבען, באות והולכות. מה שהיה יפה בעבר, לא יפה כיום, ומה שלא יפה כיום, יחזור להיות יפה מחר. כך

ראינו ברשימה הקודמת כי יסוד איסור כתובת הקעקע כרוך בהרחקה מן העבודה זרה. מה אפוא יהיה הדין בימינו, כאשר הקעקועים