כל הפוסטים של הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)

במשך שנים נהגנו לסיים את שיחות ערב יום הכיפורים בברכת 'צום קל'. בהחלט היה לברכה זו על מה שתחול: יום

התחלנו ברשימה הקודמת לדון בצניעות הלבוש הנדרשת בהלכה. הבאנו את דברי התלמוד 'טפח באשה ערווה' ו'שוק באישה ערווה' וראינו כי

בשבת הבאה, שבת זכור, תתגלע המחלוקת, בה"א הידיעה, המפלגת את קהילות אשכנז: כיצד יש לקרוא את המלים "זכר עמלק" שבפרשת

הרב דוד הכהן, הנזיר הירושלמי, מעלה אבחנה מעניינת אודות גדולי פוסקי ההלכה בעם ישראל לדורותיו (קול הנבואה, ההגיון העברי השמעי,

העיקר בחנוכה הם כמובן הנרות. הם המצווה ואליהם אנו מתייחסים כאל קודש. בימים עברו, כשהנר היה כלי קיבול של שמן

שלוש תפילות ביום תקנו לנו חכמים, כנגד הקרבנות – שחרית כנגד תמיד של שחר, מנחה כנגד תמיד של בין הערביים,

זכינו בשבוע שעבר להכניס את בננו בבריתו של אברהם אבינו. היות שאנחנו משפחה מעורבת (אני אשכנזי ואשתי תוניסאית) המתגוררת בקהילה

כידוע, סדר 'קבלת שבת' איננו חלק אורגני מתפילת השבת. במקורות ההלכתיים, תפילת שבת נפתחת כבכל יום, בקריאת שמע וברכותיה, ולאחריה

מעבר לזמנים הקצובים של התפילות, תקנו חכמים לברך ברכות שונות בתגובה למקרים שונים בחיים. חלק מהן נאמרות בעקבות מפגש עם

ברכת 'שלא עשני אישה' היא אחד מהאתגרים הרגישים העומדים בפתחה של היהדות בעידן המודרני. בניגוד לסוגיות אחרות הנוגעות לשאלת מעמדה