כל הפוסטים של עדי ארד (זמרת, יוצרת וחזנית אורתודוכסית פורצת דרך, פובליציסטית של טורי דעה)

מאז שהייתי קטנה חייתי בצל סיפורי השואה. שתי הסבתות שלי היו ניצולות שואה, שתיהן היו מספרות לי על משפחתן, סיפורי

"מה אני, מצורע?" השאלה הזאת נזרקת לחלל האוויר תמיד כשמדובר בבידול, בחרם, בדחיקת היחיד אל מחוץ למעגל החברתי. לא מספיק

לפעמים הגדרות הן לא בדיוק מה שאנחנו חושבים שהן. לפעמים זה מרגיש שאנחנו חיים בתוך כמה יקומים, כמה מטריקסים מקבילים

אחד המנהגים הכי חברתיים, שמופיעים כמעט בכל המסורות, הוא המנהג 'להרים' כוס יין. חוגגים יום הולדת? יאללה צ'ירס! מארסים את

אתם בטח מכירים את העניין הזה, של ריח המבשר על חג. לפי ביקור במכולת השכונתית אתם יכולים לדעת בדיוק באיזה

מכירים את אלו שטסים לחו"ל ואחר כך אוהבים לדבר על זה? מה זה לדבר, לחפור על זה! הם יישבו אתכם

במציאות שלנו קיימים שני סוגים שונים של אנשים. אלו שאוהבים לחלום, שמדמיינים מה היה יכול לקרות ומה אולי יקרה, שאוהבים

"את דווקא נראית טוב היום", אמרה לי השכנה בקריצה מדושנת עונג כאלו החמיאה לי עכשיו ועלי להודות לה מקרב לב.

אתם מכירים את האמהות האלו, שכבר מיצו את האימהות עד קצות הציפורניים? אלו שהן כבר כל כך מותשות שבלילה הן

אין דבר שמרתק אותי יותר מאהבה. והפעם אולי אפילו יותר מתמיד. אז אם ברומנטיקה עסקינן, בואו איתי רגע, ונפליג לכמה