כל הפוסטים של אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])

אחת הסכנות האסטרטגיות הקשות והחמורות ביותר המאיימות על קיומה לא רק של החברה, אלא גם על קיומו של כל אדם,

זו השאיפה אליה צריך לשאוף ולהתפלל- לזכות ל'מַתַּת אֱלוקים', לעבודה שלא הולכים אליה רק בגלל שחייבים, ורק כדי להתפרנס לכל

ישנו פתגם עממי האומר – 'אל תחפש את הדרך אל האושר, אלא תהנה מהאושר שבדרך'. מרבית בני האדם על פני

ידעה התורה את נפש האדם, תאוותיו וחולשותיו מאז ועד עתה המשפט החותם את עשרת הדיברות אותן נקרא השבת פרשת 'ואתחנן',

כאשר אדם או עם נמצאים במצב נפשי של נרגנות, המציאות כולה מתעוותת בעיניהם עם ומנהיגיו נבחנים בתקופות משבר ובימי מצוקה.

'מסע הכומתה', או אם תרצו- 'הגיבושון' של העם היהודי הצעיר שנוצר רק לפני עשרות שנים, מגיע אל סיומו לאחר ארבעים

תקרית חברתית וערכית חמורה מתרחשת ממש לפני הכניסה לארץ ישראל. בעוד כל השבטים נערכים פיזית ונפשית לכניסה לארץ, שתכלול ככל

המילה המתארת בתנ"ך את האויבים היא מילה מיוחדת ורבת משמעות- 'צֹרְרִים'. כך גם הפעולה הנדרשת לעשות מולם- 'צָרוֹר'. בפרשת השבוע,

אחת השיטות הידועות של מנהיגים, בעיקר דיקטטורים, להסיט את תשומת לב העם שלהם מהבעיות האמיתיות, היא לייצר או לחפש איזה

אותן שאלות מהותיות שריחפו אז, בכניסה לארץ– מאתגרות אותנו גם בימינו אנו לאחר מאות שנות גלות ועבדות במצרים, ועוד ארבעים