כל הפוסטים של קובי פרידחי (פסיכולוג בהתמחות תעסוקתית, דוקטורנט באוניברסיטת אריאל)

פרשת המרגלים לכל אורכה היא מיוחדת ביחסים הבינאישיים המורכבים המתוארים בה. בין משה למרגלים, בין המרגלים לבין עצמם וביניהם לבין

בפרשתנו, מוזכר המקרה הייחודי הבא: "וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי

  אחרי ספר 'ויקרא' המוקדש לעבודת הכוהנים, מופיע בפרשת 'נשא' ציווי נוסף הניתן להם ורלוונטי גם לימים בהם אין לנו

הפרשה מתחילה בציווי למנות את בני ישראל. עולה השאלה: מדוע סופרים אותם בשלב זה? השאלה מתחדדת כאשר אנחנו יודעים שבפרשת

פרשת 'בחוקותי' ידועה בקללות הרבות המופיעות בה. בניגוד לקללות עצמן, החטא המוביל אליהן פחות ברור ודורש עיון: "וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי

בפרשתנו, לאחר פירוט מצוות השמיטה והיובל, מופיעה מצווה נוספת: "וכי תמכרו ממכר לעמיתיך או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש

פרשת השבוע ממשיכה בהוראות ובהנחיות לכוהנים, ולאחר מכן נכנסת לפרשיית המועדות. לצד החגים המוכרים לנו, מופיעה מצוות הנפת העומר: "דַּבֵּר

אחת השאלות הגדולות שמהדהדות עדיין לגבי זוועות השואה, היא שאלת הצייתנות. כיצד אזרחים רבים, אשר רובם היו בריאים נפשית, צייתו

בני ישראל יוצאים ממצרים, מתחילים את מסעם במדבר, ואנו נחשפים פרשייה אחר פרשייה, לציוויים השונים שהם, ולמעשה גם אנחנו, מקבלים

כאשר נספר ביציאת מצרים, נזכיר כי היינו עבדים לפרעה ונגלה כיצד הוציא ה' אותנו ביד חזקה ובזרוע נטויה לעבר הארץ