כל הפוסטים של הרב בני פרל (ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים בר אילן בתל אביב, וראש המסלול לתואר ראשון באמנות לגברים במכללת אמונה)

שגרת השנים האחרונות של החברה בישראל היא שגרת הפגנות. תמיד היו, אך לא בשגרה. יש מפגינים שבשבילם ההפגנה היא ריטואל

כמעט כל מחנך מכיר את תופעת שלוש הקבוצות הקבועות: אלו שאוהבים את עולם המצוות, מזדהים, להוטים ונהנים מחיי תורה; בקבוצה

למרות ריבוי העיסוק של התורה במעשה הקורבנות, ההיסטוריה הוכיחה שמדובר בכישלון. בעוד התורה מעמידה את הקורבן כאחד ממוקדי העשייה הרוחנית,

הציווי למחות את זכר עמלק מבטיח שזכר עמלק לעולם לא יימחה, שהרי בכל שנה ויותר מכל עם אחר, הוא מוזכר.

ייתכן שהמשפט הפילוסופי המפורסם ביותר הוא "אני חושב, משמע אני קיים". למרות שמנסחו, רנה דקארט, היה איש מאמין, כנראה שמדובר

לפני המלחמה, מתוך הקרע הנורא, הפסקנו להאמין זה בזה. משפרצה המלחמה הפסקנו להאמין גם במדינה, בצבא ובמנגנונים האזרחיים, משום שכולם

כאשר אדם מנמק בפניך מדוע יש לעסוק באומנות, כנראה שהוא אינו אומן. כי אומן עוסק באומנות משום שזה מה שהוא.

בשבועות האחרונים גוברות הקריאות לבחירות. אלו קריאות שמשיבות את הרוח העכורה שלפני המלחמה. אך האם אלו המבקשים בחירות יהיו מוכנים

המדינות מאפשרות שימוש ברכב, למרות שבכל שנה הדבר עולה במחיר של מאות ואלפי הרוגים. הרבה יותר מאשר במלחמות. האמירה שחיי