כל הפוסטים של גוטמן קותי (יועץ מס וכותב בשביל הנשמה, kutigu@gmail.com)

לפני שנה, בימים האלה ממש, הגוף שלי כבר ידע שמשהו אינו כשורה. חום שבא והלך, הזעות לילה שהרטיבו את הסדינים,

לפני שנה, בראש השנה, עמדתי בבית הכנסת בלי שיער. מותש, חלש, אחרי טיפולים, מתנודד בין תקווה לפחד. מעולם לא היו

בשעה שאתם קוראים שורות אלה, אני פוסע ברחובות קראקוב, אליה הגעתי בתחילת השבוע. בבית הכנסת של הרמ"א אני עומד במקום

ישבתי בגינה והסתכלתי על הפירות שהיא הצמיחה לי. הלימונים כבר צהובים, האגסים בשלים, התאנים הבכירו, הרימונים הנצו, והגפן כבר מזמן

יואב יצא מהמחנה ופסע אל מאחורי הגבעה. "לאן אתה הולך?" צעק אחריו אבנר. "לאן נראה לך?" "רחוק. שלא תעלה על

התמונה הופיעה באתרי החדשות. מכונית עמדה בשולי הכביש, הדלת פתוחה. ליד המכונית שני שוטרים, ובמרחק כמה מטרים מהם סדין לבן

יעקב יצא מהשוק כשבידיו שתי שקיות ניילון. הוא עבר מדוכן לדוכן עד שמצא את העגבניות הזולות ביותר, ואת דמי האוטובוס

"ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות היוצאים בבקעה ובהר". הוא שמע את משה, עצם את עיניו וניסה לדמיין. אחרי 40 שנה

בדיוק לפני שנה כתבתי כאן טור באותה כותרת. כשכתבתי, לא ידעתי מה מצפה לי. רק התפללתי שאזכה לכתוב גם את

"תראה", אמר ג'יי לג'וש כשהתכופף בין ערימות האשפה, "יש כאן משהו". ג'וש התקרב במהירות. כבר שלושה ימים שלא בא אוכל