השאלה – כמה צריך וניתן לעשות הפרדה בין יצירה של אדם שיצאה תחת ידיו לבין חלקים אחרים באישיותו? – עולה לפעמים ביתר שאת, במיוחד בחלק
מדי פעם שואלים אותי אם אני חוזרת בתשובה. ואני עונה שלצערי לא. זאת אומרת, בעיקר לשמחתי גדלתי על שפת באר התורה והמצוות, אבל יש בזה
בשדה התעופה יושבת סבתא עם נכדה, הן מחכות לטיסה לברצלונה. הסבתא מנצלת את זמן ההמתנה ושואלת את הנכדה: "מתי היה חורבן בית המקדש?", "לא יודעת",
אני חוזרת רק בשביל להרגיש שוב דברים שההתפתחות במערב הביאה לקיצם, להיכנס למנהרת זמן ולראות דברים שאין יותר במקומות אחרים בצד המערבי של כדור הארץ
הרבה שנים לא הייתי בירוחם. לצערי, אנשים יכולים להעביר שנים בלי לנסוע ממרכז הארץ אל מעמקי הנגב, מי שלא גר קרוב צריך אינטרס – לבקר
משהו התעמעם: החזרת הופכת לחסה, צום בכורות למיטיבי לכת פלוס, בלבד, אני לא מנקה את מסילות התריסים, הילדים שלי לא מנקים את העלים של העציצים
רציתי לכתוב על פורים. מה יותר משמח משבת לפני פורים? אבל אז היה הרצח הנוראי בחווארה, ואחריו עלתה חווארה בלהבות, ועם ישראל רתח לו הלב
בשבועות האחרונים האדמה רועדת. האדמה עצמה שפערה את פיה לא הרחק מכאן על בתיהם וחייהם של שכנינו לשבר הסורי אפריקאי שכולנו יושבים עליו. שבר מועד
היום, כשהגוי הוא משכיל ומוסרי וערכי ויפה וחכם- צריך להתאמץ מאד למצוא רבדים עמוקים לדלות מהתורה את השייכות שלה לכל דור לא מזמן הייתי בבית
בחנות פלאפונים קטנה ועמוסה במרכז העיר מצטופפים כמה אנשים. קר נורא בחוץ והשמים שחורים ונמוכים, נראה שהם יכולים כל רגע להישבר לך מעל הראש. המוכר,
